כשאני באה לקיבוץ.
תמיד אנחנו רק שנינו. אנחנו ביחד. אני ו"ההוא".
כאילו אני תמיד שם, כאילו תמיד אנחנו ביחד.
כשאני באה אנחנו הולכים ביחד לבריכה, שלובי ידיים חבוקי
זרועות.
שוחים יחדיו, אפילו התחרינו בשחייה הלוך ושוב משחק ה"בריכות" -
מי מגיע ראשון. תמיד ניצחת..
המנצח מזמין{פרי-שייק}!
תמיד הזמנת, לא כי תמיד ניצחת אלא כי אצלך זה מחיר לחבר, מפני
שאתה גר בקיבוץ ואני לא.
אני סתם אורחת של איזו משפחה שגרה בקיבוץ. צריכה לשלם 2.50 שקל
יותר.
שותים פרי-שייק, משפריצים אחד על השני, שטותניקים כאלו. שעושים
המון שטויות.
שלא נותנים לכולם לחשוב שיפרידו בניינו. כאלו - בלתי נפרדים.
כאלו- אמיתיים.  
תמיד שואלים אותו אם אנחנו חברים.
וכשאנחנו לא עונים הם כ"כ בטוחים שאנחנו מסתירים. זה לא ממש
ככה. אנחנו לא מאוהבים. אנחנו..
הולכים ביחד בקיבוץ ברחבה ליד חדר האוכל.
שרוב האנשים כבר לא הולכים לשם הרבה, כי השכר עלה.
ומשם למועדון העגול, הגדול. שעושים שם תמיד את המסיבות.ממשיכים
לטייל ברחבי הקיבוץ החם.
מטיילים בשבילים שבקיבוץ הליכת סרק, הליכת שווא, ויושבים על
הדשא ליד איזה עץ זקן שאת סיפורו סיפרת לי מעל פעם אחת..
במרכז המדשאה היה תקוע איזה שלט שכתוב עליו "לא לדרוך על
הדשא"
תמיד צחקת על האמירה שעל השלט. כשעברנו שם, שישבנו שם..
תמיד אמרת:"האיש שתקע את השלט, עבר על הפקודה הזו, הוא דרך על
הדשא כשחזר. גם לי מותר.."
תמיד אמרתי לו שזה טיפשי. שזה ילדותי וקטנוני.
והוא ענה לי שככה הוא ובגלל זה אני תמיד איתו. זה מה שבאמת
מושך אותי אליו. השטותניקיות שלו.
זה לא היה ממש ככה. אצלו משך אותי..
כשהייתי בתוך העגלה של הכביסה, הוא דחף אותי בירידה והתחלנו
לצרוח כמו מפגרים.
היה חשוך ולא ראינו ממש במה אנחנו פוגעים עם העגלה. זוכרת את
אלומות האור שחלפו לנו כ"כ מהר. נסענו כ"כ מהר. כדי להספיק
למכבסה לפני שתיסגר.
כולי רעדתי מהמפגש של החריצים של השבילים עם גלגלי העגלה,
שנשמעו כמו טרקטורון שלא מתניע.
"תעצור, תעצור! כואבת לי הבטן מרוב צחוק. כבר בא לי להקיא מרוב
הסיבובים שכבר עשינו."
צעקתי לו והוא כמעט ולא שמע אותי מרוב שהרוח הייתה כ"כ מהירה
ולא נתנה לאוזנינו להיות קשובות זו לזה. ורק הצליפה בנו חזק
בפנים ונתנה לשיערי לנוע לאחור, לשוט לו בזרועות הרוח
החמימה.ואתה אמרת כמה שאני יפה, כמה שהרוח אוהבת אותי, כמה היא
עושה אותי יפה.כמה שאני יפה טבעית.
זה היה באמת מצחיק. כשהגענו למכבסה כדי לפנות את הכביסה, איך
האיש של המכבסה צעק עלינו ואיך נכנסת לצרות בגללי.ובסוף תמיד,
האשמת גם אותי.למרות שלא הכירו אותי שם ממש. אמרת שזאת אני.
אבל סלחתי לך.כי אני יודעת שלא יעשו לי כלום. ואולי כי זה מה
שאני יודעת לעשות..
תמיד לוותר, תמיד לסלוח. תמיד לזרום..
אני זוכרת לפני שנתיים, כשהייתי דלוקה עלייך. הגעתי אלייך עם
כמה מהחבר'ה שלנו.תמיד היינו בקבוצות, כאלו של 6- 7 חבר'ה,
היינו מתארחים באיזה בית מתנחלים עד השעות הקטנות של הלילה.
ההתנחלות הפעם הייתה אצלך בבית. הוריך לא היו אז הסכמת שכולם
נבוא אלייך.
אני הייתי נקייה מבנים באותו יום. אני חיכיתי שבועות למפגש הזה
בקיבוץ. הייתי פנויה בשבילך. אני סירבתי להמון בנים בצפון
בשביל להיות פנויה לך. עם מצפון נקי, נקייה בשבילך.
אבל כשנכנסתי אלייך לחדר. אני כמעט בכיתי.