כשהייתי קטנה אמא קנתה משהו בסופר שהקנה לנו זכות להשתתף
בהגרלה של בובות ברבי גדולה שמגיעה לך עד מעל המתניים, ובתור
ילדה בת שש היא כמעט בגובה שלך. טוב, איזו ילדה לא הייתה חולמת
על בובה כזאת? אז כמובן שגם אני רציתי, ולמרות שכבר בגיל הזה
למדתי להנמיך ציפיות בקשר לדברים טובים שעלולים לקרות לי, אז
כמובן שלא אמרתי לאמא דבר על כמה שרציתי את הבובה וכשהיא שאלה
אם הייתי רוצה הנהנתי קלות בראש, כדי שהיא תראה, כדי שכולם
ייראו כמה אני סופרמן שיכולה בלי הבובה, ושזה לא באמת חשוב לי.
וזאת למרות שבלב, כבר חשבתי על זה שאולי אולי, אם אני אזכה,
היא תוכל להיות חברה שלי, כי חוץ מיפתח ועמרי שהיו בנים לא ממש
היו לי חברות בגיל הזה, ואולי היא תוכל להיות אחותי, ובכל מקרה
עם הגודל שלה היא תוכל להיות שלי והיא לא תברח ממני כמו ילדים
רגילים. ההגרלה נערכה בסופר, והאיש שערך אותה הזמין ילדה לשלוף
שם מהכובע. התקרבתי לאיש כדי לשמוע טוב את השם, אבל כמובן שזה
לא היה השם שלי, אבל מי שכן קראו בשמו לא היה שם, אז החליטו
לשלוף עוד שם. כיוון שהייתי ממש קרובה לאיש, ואולי הייתי ילדה
חמודה, לא יודעת, האיש נתן לי לשלוף את השם. הרגשתי שאולי זה
סוג של סימן, שהפעם, הפעם משהו טוב יקרה לי. אני זוכרת שחשבתי
לעצמי שהלוואי שהוא היה זה שבוחר מי מקבל את הבובה כי אז הוא
היה בוחר בי עכשיו. אני זוכרת שניסיתי להרגיש איפה השם שלי
נמצא, ואני לא זוכרת רגע בילדות שלי שכל כך רציתי לשמוע את השם
שלי כמו הרגע הזה. אבל כמובן שזה לא היה השם שלי, וילדה אחרת
או מישהו אחר קיבל את הבובה ואני נשארתי מאוכזבת ובעיקר
מתביישת שבכלל העזתי לקוות שמשהו טוב יקרה לי, שאני אקבל בובה
ככה סתם, שהיא תהיה חברה שלי או אחותי או מישהו בגודל שלי שלא
יברח ממני. שהיא תהיה לא כמו בובה קטנה, שמעמידים פנים שהיא
תינוקת שלי ואני דואגת לה, אלא היא תהיה שווה לי ותהיה איתי כי
היא רוצה, או כי היא בובה, לא משנה.
ליומולדת של גיל שבע ביקשתי בובה גדולה, וקיבלתי בובה שהיא לא
ברבי אבל היא הייתה יפה והיא הייתה בגודל שלי והיא הייתה האחות
התאומה שלי. קראתי לה בת שבע, כי אני הייתי בת שבע ולפיכך גם
היא, אבל היא נשארה בת שבע לנצח ואני גדלתי. האמת שעד היום לא
חשבתי שזה אירוע משמעותי כל כך, ההגרלה ההיא, אבל היום
כשנזכרתי בבובה הגדולה, הרגשתי שאני רוצה לבכות, הרגשתי שוב
כמו אותה ילדה קטנה בת שש שכועסת על עצמה שהיא קיוותה בכלל,
שהיא רצתה, שיותר ממה שהיא עצובה על הבובה שלא תהיה לה, היא
פוחדת שמא מישהו שם לב שהיא רצתה, שמישהו שם לב כמה היא רצתה.
נזכרתי בזה היום, ופתאום רציתי גם מין בובה גדולה כזאת, שתהיה
בגודל שלי, ותהיה חברה שלי או חבר שלי, ואני אוכל לספר לה הכל
בלי לפחד ובלי להתבייש. אבל אין לי, כי אין כאלה ולא מחלקים
אותן בהגרלות.
אז כתבתי אליך, ואני מקווה שאתה לא כועס. |