רגעים שאני מתפעלת, לא רק מעצמי.

כשאני יוצאת החוצה בבוקר והשרב מביא איתו ריחות של יום
העצמאות.
כשאני חוזרת מהאיש החדש ולא מצליחה להפסיק לחייך.
כשאני צריכה עוד חצי שניה כדי להיזכר כמה זמן עבר.
כשאני לא בטוחה אם "אני עדיין אוהבת אותו" זה עדיין נכון.
כשהיא חוזרת אחרי המון זמן ואני לא יכולה להפסיק לבכות.
כיושבים מעל ההרים והיערות שמקיפים את ירושלים ואני שואלת את
עצמי, למה לנסוע מעבר לים - כשיש לנו ארץ כל כך מהממת.
כשהולכים למקום שהוא כל כך שלנו, ואף פעם לא נמאס.
כשהוא מצחיק אותי ממש.
כשיש שמש בחוץ, והעולם מחייך אלי.
כשאני מבינה שאני אחרי הכאב. ומתחילה להאמין בזה.
כשאני שומעת "פגישה לאין קץ" ולא מאמינה כמה יופי יכול להיות
בעולם.
כשאני יודעת כמה תמימות ואפילו ילדותיות יש בקטע הזה,
ופשוט לא אכפת לי,
כי טוב לי עם זה.
ובכלל,
כי טוב לי.


5.4.2007