הן היו מגעילות.
 המאפה היבש והתפל ביותר שניתן להעלות על הדעת, או על הלשון.
גוש בצבע לבן-בז', חום במעטפת, ועוד פס חום צר מאוד מתפתל
בפנים - קקאו במשורה, מעט מכדי לחוש בטעמו. תמיד תמיד הייתה
לסבתא עוגה במקרר, למרבה הצער, ולפעמים היה קופץ עליה מרץ
מיוחד והייתה אופה גם לחמניות, שדמו במרקמן וטעמן לקרטון או
לנסורת.
 אינספור נסיונות מתוחכמים לסרב לעוגה השנואה כשהוצעה לנו -
אסור לי, עשו לי סתימה; הרגע אכלתי צהריים; אני צריך לצום
בשביל בדיקת דם; אני בדיאטה - העלו אך חרס ופירורים עבשים.
ולכן כשהייתה זו מוגשת לנו, מה שקרה באופן קבוע כשביקרנו בבית
סבתא, לא היינו מנסים להתגונן. היינו מקבלים את הדין בהכנעה
וכופים על עצמנו לבלוע במאמץ את המאפה שכבר היה לשנינה ומשל
בפי כל המשפחה המורחבת, השכנים והידידים. ומשהיינו מסיימים
ומודים לאלוהים ששרדנו, או לחליפין מחניקים אנחה עם חישוב את
עוצמת המכה שניחתה כהרף סכין על משטר הדיאטה שלנו, הייתה
מופיעה כרגיל שאלתה של סבתא, המחייכת בגאווה תמימה: "נו, אפשר
לאכול את זה, מה?" ואנו היינו נחפזים להשיב בפה ריק: "כן, כן,
זה מצויין!". שקרים לבנים.
 כי אותן עוגות לא היו רק עוגות בשביל האופה חסרת הכשרון. הן
היוו בשבילה תעודה לשוויה. סבתי הקשישה שאבה מאותם מגדנים
מבחילים תחושה של ערך עצמי, הרגשה שהיא מועילה ויצרנית ולא סתם
תרח'ית רופסת, אוכלת חינם עם שיניים תותבות. היא הייתה דוחפת
אותן אל מול אפנו הנעווה מגועל בהסתר, בהפגנתיות נלהבת של
"ראו, סבתא הזקנה והתשושה כן יכולה לעשות משהו!" ואיש לא העז
להטיל דופי במעשי ידיה הקמוטות להתפאר. סירוב, ולו גם מנומס
ועדין, לאכול ממוקש-הבטן הזה, לא הובא בחשבון. סבתי הפגיעה
והרגישה  נטתה לקחת ללב כל שטות בחוסר פרופורציה ולזכור אותה
לעד. הדימוי העצמי שלה היה כולו תלוי בשערה, אותה משכנו בחלחלה
מן הבצק. מספיק סבלה מההידרדרות הפתאומית שחלה במצבה, שעד
לפניה הייתה בריאה לחלוטין, חזקה ועצמאית, גם בגילה, ולא נזקקה
לכל התרופות שנפלו עליה לאחר מכן, או למטפלת שבאה שלוש פעמים
בשבוע. משקפצה עליה לפתע הזקנה וניטלו ממנה רוב כוחותיה, נותרו
כמעט רק העוגות לבדן, ופגיעה בהן, ידענו היטב, פירושה יהיה
פגיעה בה עצמה, פגיעה חמורה.
 כשהפכתי לחיילת, נשאר לי פחות ופחות זמן לבקר. איזו הקלה,
פחות עוגות נתעבות. אבל בפעמים שהייתי באה, סבתא הייתה מתרגשת
מאוד. ידעתי כמה היא אוהבת אותי. גם אני הייתי שמחה מגישה
מייד, בלי לשאול, את העוגה. אוי לא, הייתי חושבת בכל פעם,
וניגשת לאכול בלית ברירה.
 סבתא נפטרה בגיל מופלג כשהייתי סטודנטית. מיתת נשיקה, בשנתה,
בלי כאב, סבל ופחד. אתמול חל יום השנה החמישי. חסרות לי אהבתה
השופעת, גאוותה בנו נכדיה, שמחת החיים שלה וחוכמת השנים, הקשב
וההתעניינות. ולמרבה הפלא, חסרות לי העוגות שלה. מאוד מאוד. מה
לא הייתי נותנת בשביל עוגה של סבתא.