הוא הזמין אותי לארוחת צהריים. השעה הייתה נוחה, לא אכלתי
מהבוקר, וכבר חיכיתי להתלבטות הנצחית, הלולאתית, מה להזמין
לארוחת הצהריים. האופציות, ככל שהן מגוונות יותר, הן מצומצמות
יותר. אתה כבר מכיר את שלל המנות המוצעות בקפידה וכבר טעמת
(כמעט) את כולן, אחרי שאלה עברו סלקציה, ואצלי, כמו באומן 17,
היא נוקשה מאוד.
"אני גר פה קרוב", הוא עיצב את ההזמנה שלו. צעדנו לא יותר משני
מטרים. למען השם, הבית שלו קרוב יותר מתחנת האוטובוס שלי. קומה
שלישית במעלית הקופצנית, ואחרי כמה רגעים קלסטרופוביים במיוחד
נחשפה דירה אולטימטיבית באמצע של תל אביב. המטבח נפרש לפניי
וכל מה שמילא אותי, מלבד הקנאה, היה מה אבשל בשבילנו.
מאה גרם חמאה, שתי עגבניות ומיכל אחד יותר מדי של שמנת אחר כך,
סעדנו ספגטי שלווה כמובן בתחושת החטא שבחמץ. את הקינוח שלי
הדלקתי במרפסת שצופה לרחוב אבן גבירול והטבעתי את יגוני בעשן.
היום היה קיצי מכדי לבלות אותו באור הפלורסנט העגמומי של
המשרד. המלאכה לא הייתה מרובה ולכן המשכתי את הבטלה במקום בו
היא תוכל למצוא חברים חדשים. שמתי פעמיי אל עבר שדרות רוטשילד
שהיו עמוסות ברכבים מיני-קומפקטיים, כאלה שיכנסו לכל חניה תל
אביבית, או שאין בעצם כזו...
את השדרה ממלאים בצעדיהם האיטיים זוגות זוגות, דוחפים עגלות,
מחזיקים לילדיהם ביד, מחזיקים אחד לשני ביד, צועדים. הלוואי
והייתי יודע לאן הם צועדים, ומניין.
שעה ארוכה הסתתרתי מהשמש הקופחת על אחד הספסלים בשדרה, תר אחר
אחד בודד ומיוחד האוחז בסיגריה דולקת בידו, או לפחות כזה
שמתיימר להראות אחד שמעשן.
כשהעליתי חרס בידי, וביד השנייה עדיין החזקתי את אותה סיגריה
בלתי ניתנת למימוש, קמתי מהספסל ביתר נחרצות שאפתנית למצוא את
מבוקשי, וכשזו באה בדמות מצת שעוטר בפורנו מסוים, מחשבות על
סקס תקפו אותי והתיישבתי בחזרה, שלא יגמר לי הכוח.
על כל עשר דקות שהשעון הצליח לדחוס אל ההיסטוריה חלף לו על
פניי עוד פרצוף מוכר, הפעם באור יום. הם טומנים צריבות בזיכרון
מתוך האפילה של המועדון אפוף עשן הסיגריות וכשאני מתהלך לי
ברחובותיה של העיר האהובה עליי אני רואה אותם בשלמותם, בלי
צללים, בבגדיהם היומיומיים. הם רואים אותי. אף אחד לא אומר
מילה, אף לא מברך לשלום, ולו בהטיית הראש מטה כביטוי ל"היי
(חיוך מאולץ), לא בזין שלי אפילו ליצור תנודת קול בשבילך".
תל אביב ביום שונה מתל אביב של הלילה כפי שהיא עבורי, פרועה,
מטושטשת ומלאת חוויות בלתי צפויות.
אני מתיישב בבית קפה פופולארי מדי ומתחיל לכתוב כדי להפיג קצת
עוד שעמום של יום בודד. המחשב מנגנן באקראיות שיר שאהבנו, שהוא
אהב, ודרכו אני אהבתי. דרכו אני אהבתי את החדר שלי, דרכו אני
למדתי להעריך מזג אוויר, את מה שיש לחיים להציע כשכלום כבר לא
נראה, אני ראיתי דרכו. דרכו אהבתי את עצמו.
עכשיו, אני עדיין מסתגל לתהייה של איך אני מצליח לעשות את כל
קיצורי הדרך, לעקוף אותו. לאהוב בלעדיו. והרי הוא אהבה,
ובלעדיו היא איננה יכולה להתקיים, ומשהו בהנצחה של כל זה
מנחם.
אני לא חושב עליו כל כך הרבה ביום, או לא חושב עליו כל כך הרבה
ימים. והימים נמתחים, וכמעט חודשיים. ואם חודשיים זה שליש
מהזמן שהיינו, והרי אומרים שלוקח חצי מהזמן של הקשר כדי להתגבר
עליו, זה אומר שאני ממש קרוב להתגברות מלאה, ושבטח כבר עברתי
את החצי הראשון והקשה. ואם זה נכון, אז איך זה שבכל יום חמישי,
בו הסיכוי היחידי שלי להיתקל בו במסיבה הקבועה בה הכרנו, אני
נתקף חרדות עוד מהיקיצה הראשונה של הבוקר, שמא אני אראה אותו
היום. ואני לא רוצה לראות אותו, היום, או בכלל. זיכרון הוא דבר
שקשה לטשטש אבל דמותו הניצבת למולי לא משאירה מקום לברוח.
ולברוח זה ה-להתמודד החדש.
אז אני בורח מכאן.
ואולי בכתיבה הבאה שתפיג יום של בדידות אחר, כבר לא אכתוב
עליו.
אולי.