"ראית פעם נר שכבה?"
הוא שאל אותי, ובעיניו שוב ראיתי את הניצוץ המלנכולי. זה
שמופיע לשחקן דרמטי כשהוא מציג הופעה, ואתה באמת רואה איך הוא
נהיה הדמות והיא נהיית הוא.
"לא נר שנכבה, שהרוח מכבה אותו או שמישהו נושף עליו. אני לא
מדבר על נר שבאמצע הבעירה שלו מישהו בא אליו עם שתי אצבעות
ומכבה אותו כאילו היה כלום. משאיר אחריו רק שביל עשן שמתפתל
למעלה.
"אני מדבר איתך על נר שכבה, בעצמו. נר שמיצה את כל החלב שלו.
נר שפשוט נגמר לו הפתיל. אי פעם השארת נר דולק עד הסוף והסתכלת
בו ממצה את חייו? ואז הוא כבה. הוא מגלה שאין לו יותר במה
לאחוז והוא נכבה.
"לא, לא. הוא כבה."
הטעות הזאת, שהוא תיקן, הייתה כמובן מתוכננת. ידעתי את זה,
והוא ידע שאני יודע. 'הוא היה שחקן, תמיד'. ברגעים כאלה, כשאני
חושב עליו, השורה הזאת עולה לי לראש. הוא היה שחקן, תמיד.
כשהוא דיבר אליי, בפעמים האלה שהוא חשף את עצמו, הוא דיבר
במשחק, כשהוא אומר מילים שתוכננו מראש על ידו, ומאלתר תנועות
ותנודות ראש שיתאימו. אבל הוא לא היה מזויף, בכלל לא. ההצגה
שלו, ההצגה הזאת באה מהלב, והוא ידע את הדרך הנכונה להעביר
אותה ללבם של אחרים.
דמעה זלגה לו על הלחי כשהוא אמר את המילים האלו. אני זוכר
שחשבתי לעצמי אם היא אמיתית או שגם היא תוכננה, אבל ידעתי בלב
שגם אם הוא רק שיחק אותה, היא הייתה אמיתית.

אחרי כמה ימים הוא מת.
פשוט ככה, מת. לא נהרג, נפטר, לא נרצח, הוא לא נכבה מהרוח, לא
ממישהו שנשף עליו. הוא לא מת בגלל שמישהו בא אליו עם שתי
אצבעות וכיבה אותו כאילו היה כלום. משאיר אחריו רק שביל עשן
שמתפתל למעלה.
ואמא שלו, האחרונה שראתה אותו, אמרה שהוא מלמל משהו על נר
שנכבה. ידעתי שזה לא מה שהוא אמר, ידעתי שמה שהוא אמר היה קשור
בנר שכבה.
לא נכבה, כבה.

אני לא הייתי שם כשזה קרה, לא ראיתי אותו ולא יכולתי לעצור את
זה. ואם יש דבר שאני יכול להגיד לעצמי היום זה שלא.
אני לא ראיתי נר שכבה.