מאמר זה בא לבחון את האופן שבו אנו מתייחסים לסכסוך בין מדינת
ישראל והאוכלוסייה הפלשתינית. אני יודע שחלק גדול מההתייחסות
לסכסוך דן בשאלה "מי אשם (או מי התחיל...) ובאיזו מידה?", אולם
אין בכוונתי לדון בכך. הסיבה לכך היא, שבעיניי חשוב יותר לבחון
איך אפשר לשפר בהווה ובעתיד מאשר להתמקד רק בחיפוש האשמים
בהווה ובעבר.
בנוסף, היות ואני בטוח שרבים (ורבות) יכולים לשרטט את ציר
ההתרחשויות טוב ממני - לא אעסוק גם בכך ורק אמליץ למעוניינים
בהרחבה על ספריהם של יוסי ביילין ("מדריך ליונה פצועה")
ובנימין נתניהו ("מקום תחת השמש"). עם זאת, היות שאין לאף אחד
מונופול על החוכמה, איני חושב שיש לדעתם תוקף ערכי רב יותר
מלדעתי ודעתך.
על-מנת לדון בסכסוך צריך גם להכיר בכך שבנוסף לחשדנות ולפחד
שיש בין הצדדים, יש לסכסוך גם היבטים לאומיים, דתיים, כלכליים,
חברתיים ותרבותיים שצריך לדון בהם. עם זאת, היות שרוב הדיון
מתמקד בהיבטים הבטחוניים ובשאלת הגבולות, אתייחס בעיקר לנושאים
אלו.
אני חושב שלאורך השנים מתרחשת דינמיקה של כיבוש שטחים אל מול
טרור (או חשש ממנו) ומצד שני, דינמיקה של החזרת שטחים למול
הפסקת אש (או סיכוי לכך). דינמיקה זו מובילה לעיתים לתחושה של
מצב לחימה תמידי, "חיים על החרב" והתייחסות לכל האוכלוסיה
כאויב ולכל אירוע (כמעט) כחלק ממלחמת הקיום.
ברצוני להציע דרך אחרת לבחון את הדברים.
לדעתי, גם בישראל וגם בקרב האוכלוסייה הפלשתינית מתפתחת ההכרה
וההשלמה שהאחר לא ייעלם. השלמה זו תוכל להוביל בעתיד לוויתורים
טריטוריאלים של שני הצדדים (על בסיס גבולות מוסכמים) ונכונות
לפעול להפחתת האלימות. פיוס והשלמה יוכלו להגיע כאשר יפסיקו
לדרוש ולחפש נקמה. עם זאת, ברור לי שקשה מאוד לדון בנושאים
אזרחיים (שחשובים לא פחות ועבורם נאבקים בעצם) כאשר יש
פיגועים, לחימה או סגר כללי.
אני חושב ומאמין שיש בסיס להידברות אמיתית בין הצדדים ושהגיע
הזמן שמצב הלחימה יפסיק לשעבד את שאר המערכות החברתיות, בשני
הצדדים.
אני חושב שהגיע הזמן להידברות פתוחה ומלאה, גלויה ואמיתית על
כל הנושאים (גבולות, מקומות קדושים, ירושלים, פליטים, זכות
שיבה, קרנות פיצויים לקורבנות משני הצדדים, הסדרים כלכליים,
מעברים, תשתיות, מים ועוד) כדי לקדם תהליך שלום אמיתי.
ניתן יהיה לקדם זאת אם נבחין בין הפסקת הלחימה ובין ההגעה
לשלום. את גישתי ניתן לתמצת ולפשט לשני שלבים: בשלב הראשון
"שטחים תמורת הפסקת אש" ולאחר מכן בשלב השני "שלום תמורת
שלום". חשוב שאציין שאיני מנסה לתת מסגרת זמן למעבר מהשלב
הראשון לשני, למרות שאני מקווה שהדבר יקרה מוקדם ככל האפשר.
חשוב גם שאציין שאני מתנגד לגישה שמניחה שעצם קיום התהליך פותר
את כל הבעיות ולכן יש לדון בכל הנושאים בשקיפות מלאה. אני מודע
לקושי שיתעורר עקב דיון בכל הסוגיות, גם משום שהדבר יחשוף את
השקרים שסופרו במשך השנים וגם בגלל שיהיה צורך לקבל החלטות
בתחומים רבים, שכרגע נמנעים מלדון בהם.
היות שמדובר בסופו של דבר בחברות ובאנשים, אני חושב ומאמין
שנוכל להגיע (אחרי כל העיכובים, שגובים מחיר נוראי מכל
הצדדים), להסכמות בנושאים השונים, כולל עניין הגבולות. דבר זה
יוכל לקרות כאשר תהיה הסכמה, בכל הצדדים, שמתו ונפגעו מספיק
אנשים ושעדיף להתמקד בחיים.
אם באמת רוצים לנסות להגיע לשלום, צריך לתת לזה צ'אנס אמיתי,
ואם רוצים (או צריכים) להמשיך להילחם, צריך להיות ברור (לכלל
החברה, להנהגה וללוחמים שמסכנים את חייהם) על מה נאבקים ולא
פחות חשוב - שנתנו סיכוי אמיתי גם לדרך אחרת.
אני חושב ומאמין שבשני הצדדים מעדיפים לחיות טוב מאשר למות
ושכל אחד רוצה שלנו ולדורות הבאים יהיה יותר טוב. יכול להיות
שאני טועה, אבל יכול להיות שלא - שווה לבדוק.
אפשר לשפר, אם באמת רוצים. תחשבו בעצמכם ותיהנו מהחיים.
לתגובות:
Asaf.zilberberg@gmail.com
מקווה שנהנית מהקריאה, אסף