שייח אבו-ג'בהאר לא מאמין שיש רק אללה אחד. הוא מאמין שיש הרבה
אלים, בערך כמו האלים המצריים של פעם. אבל לא בדיוק כמו
המצריים של פעם, אלא אלים אחרים, שאבו-ג'בהאר המציא בעצמו.
אני עובד אצל אבו-ג'בהאר, וההורים שלי גם עובדים אצלו, ואפילו
סבא וסבתא שלי היו עובדים אצל ההורים שלו, בעיראק.
אנחנו עיראקים. כמעט כל העובדים של אבו-ג'בהאר עיראקים, וגם
אבו-ג'בהאר עצמו הוא עיראקי. פעם, כשהייתי ילד קטן, הוא הכריז
שעוברים לגור בפלשתינה. אז הוא לקח את המשפחה והעובדים שלו,
וקנה בית דירות גדול בחאן-יונס. בהתחלה השלטונות הישראליים עשו
קצת בעיות, אבל הצלחנו להסתנן לשם דרך מצרים.
אבו-ג'בהאר רואה את האלים שלו כמעט כל לילה. או ככה לפחות הוא
אומר. לפעמים יש לו מצברוח רע, אז הם אומרים לו להרוג חתולים.
כשוזירה רבה איתו, למשל, הוא יוצא לרחוב ואומר גם לנו לחפש לו
חתולים. ואנחנו מצליחים ללכוד חתול כמעט תמיד, כי הילדים
שמסתובבים ברחובות עוזרים לנו. אבל אנחנו לא הורגים אותו. זאת
העבודה של אבו-ג'בהאר.
כשאנחנו יוצאים לחפש חתולים, הוא קונה חבל ולבנים בחנות של
יאסר אבו-עלי, ואז הוא קושר את החתול מהצוואר, תולה אותו וזורק
עליו לבנים. הוא אומר שזה מה שעושה את האלים מרוצים, ואם הוא
לא יעשה את זה, כבר לא יהיה לו כסף.
האמת היא שיש לו כסף בגלל שהוא קיבל ירושה ענקית מההורים
העשירים שלו, ולא בגלל המסעדה הכושלת שהוא פתח באחת הסמטאות
בחאן-יונס. וגם לא בגלל שהוא הורג חתולים.
לפני איזה שלושים שנה היה לו קטע עם אחת הכורדיות שעובדות
אצלו, והיא אפילו נכנסה להריון מזה. אז ישר איך שוזירה שמעה את
זה, היא לקחה את הכורדית וזרקה אותה לרחוב. ככה, עם הילד בתוך
הבטן שלה.
לא תמיד קראו לאבו-ג'בהאר ככה. השם הפרטי שלו זה בכלל חסן, אבל
יש לו בן מנישואין קודמים שקוראים לו ג'באר. אבל אבו-ג'בהאר לא
מדבר עם הבן שלו, כי ג'באר נשאר בעיראק עם האמא שלו, במקום
לעבור איתנו לפלשתינה. ובכל זאת היינו קוראים לו אבו-ג'באר.
יום אחד, בחודש ינואר לפני 17 שנה, אבו-ג'בהאר החליט שהוא
מפסיק עם הסיגריות. אחרי שמונה ימים, ארבעה עשר חתולים וכלב
אחד משוטט, הוא לא נרגע, והחליט שכבר לא קוראים לו אבו-ג'באר,
אלא אבו-ג'בהאר. וגם לאשתו כבר לא קוראים סמירה, אלא וזירה.
וכששאלו אותו למה, הוא אמר שככה האלים אמרו.
למחרת הוא היה עם וזירה כל היום בחדר שלהם, וכל היום שמענו משם
את הצרחות שלה והגניחות שלו. הוא אמר שהפעם יגיע להם ילד. הוא
אמר שהפעם זה חייב לקרות, כי אל הפריון בכבודו ובעצמו אמר לו
את זה.
אחרי שלושה ימים המצב נהיה ממש גרוע. הוא חזר מהמסעדה עם אחת
שעושה עגילים, והיא עשתה לו פירסינג מזהב על הנחיר הימני. ואז
הוא אמר לכל הגברים שעובדים אצלו לבוא ולעשות גם כן פירסינג
כזה.
בסוף הרמדאן, וזירה ילדה לו בן. הבן הזה אף פעם לא היה נראה
כמו אבו-ג'בהאר, והוא היה דומה רק לוזירה. חוץ מזה שהיו לו
עיניים בצבע ירוק-זית-סורי, וזה אפילו שגם לאבו-ג'בהאר וגם
לוזירה יש עיניים חומות.

לפני כמה חודשים, בעשר וחצי בלילה, סלמאן דפק על הדלת של הדירה
שלי.
סלמאן הוא החבר הכי טוב שלי מאז שהיינו בני שנתיים. גם הוא
נולד בעיראק, אבל בבגדאד. המשפחה של סלמאן התחילה לעבוד אצל
אבו-ג'בהאר ישר איך שהוא התחתן עם וזירה, וזה היה כשהייתי בן
שנתיים. וככה הכרנו.
אז אני בדיוק צחצחתי שיניים, ורצתי מהר לפתוח את הדלת כדי
שהדפיקות לא יעירו את אשתי. "מה קרה?" לחשתי אליו, אחרי שבקושי
הצלחתי לראות שזה הוא, כי היה חשוך.
"בוא איתי," הוא לחש. כמו שאני מכיר את סלמאן, ישר הבנתי שזה
משהו חשוב, ולא שאלתי שאלות. נעלתי סנדלים ויצאתי אחריו.
הלכנו במסדרון החשוך של הבניין, וטיפסנו במדרגות מהקומה
השלישית, הקומה שאני גר בה, עד לקומה השמינית והאחרונה, שבה
ישן אבו-ג'בהאר עם אשתו. הוא הצמיד את אצבעו לשפתיו, ולאט-לאט
התקרבנו לדלת הנעולה. ואז שמעתי את הקול של השייח הזקן: "אוי,
אליי! אנא מכם! הוא רק ילד, ילד קטן! חוסו עליו, אנא! כויש,
אתה ודאי יודע אהבת אב לבנו מה-היא!" ואז נעצר, כאילו מקשיב
למשהו. לרגע הייתי בטוח שהוא שמע אותנו, אבל אז הוא התחיל
לבכות. אחרי בערך דקה, הוא משך באפו והצהיר: "ובכן, אעשה
זאת".
למחרת כבר שכחנו הכל תחת כל העבודה שקיבלנו - אני בטיפוח הגינה
האחורית, וסלמאן בבקשות הבלתי-פוסקות של וזירה. מה שכן, בערב
כמה חברים שלי מהמסעדה אמרו לי שאבו-ג'בהאר לא הגיע בכלל
למסעדה, למרות שהוא תמיד נמצא שם בימי שישי.
ביום ראשון הוא פנה אליי, לסלמאן ולעוד כמה חבר'ה, וביקש שנבוא
איתו למשימה מיוחדת. בשמונה בערב בדיוק, הגיעה
לימוזינה-של-וולבו, והיא הסיעה אותנו דרומה. בדרך, הוא אמר לנו
שאנחנו נוסעים לפופוריה, כי הוא צריך להקריב קורבן מיוחד בשביל
האלים. כשנכנסנו לאוטו, ראיתי שהוא הביא גם את הבן שלו, שעכשיו
הוא כבר בן 16.
חוץ מזה, ומפצצה אחת של הציונים שפגעה בבית באבסאן, לא קרה שום
דבר מיוחד בדרך.
כשהגענו לרפיח, אמרו לנו לצאת מהאוטו, ולהיכנס לתוך איזה קיוסק
שהיה שם ליד. הקיוסק היה ריק, למרות שהשעה הייתה רק שמונה
וחצי, ופתאום הנהג של הוולבו הזיז את המקרר של הארטיקים,
וראינו מדרגות מסתובבות שיורדות למטה. התחלנו לרדת. המדרגות
היו ממש תלולות, ולמרות זאת רצנו ממש מהר. בסוף הן נגמרו,
והיינו במין מנהרה עגולה עם אור עמום, בקוטר של בערך שני
מטרים. מימין למדרגות ראיתי מעלית.
התחלנו ללכת במנהרה. כולם שתקו. הלכנו איזה ארבעים דקות, עד
שהגענו לעוד מדרגות מסתובבות כאלו, ומימינן מעלית בדיוק כמו זו
שהייתה ברפיח. עלינו במדרגות.
כשהגענו למעלה, היינו בחדר קטן מאד וחשוך מאד, עד שמישהו הזיז
אחד מארבעת הקירות. מסתבר שזה לא היה בדיוק קיר, כי מהצד השני
שלו הוא היה מראה שהסתובבה על ציר. בעצם היינו בתוך שירותים
ציבוריים, שהיו מחוברים לתחנת-דלק.
הבנתי שאנחנו במצרים. אני לא יודע למה, או איך, אבל הייתה מין
הרגשה-של-מצרים כזאת.
מחוץ לשירותים עמדה משאית של קוקה-קולה, וליד המשאית היו איזה
עשרה אנשים וארבעה ארגזים ארוכים וגדולים. אבו-ג'בהאר לחץ
לאנשים את היד בחום, ואמר לנו להיכנס למשאית. נכנסנו מאחורה.
היו שם שלושה ספסלים שהיו מחוברים לקירות בברגים חלודים, ונורה
חשופה אחת. אני וסלמאן התיישבנו ביחד. ראינו לשנייה את
העשרה-אנשים האלה לוקחים את הארבעה-ארגזים הענקיים לאן שהוא,
ואז בדיוק סגרו את הדלת של המשאית.
נסענו הרבה זמן, ואף אחד לא העז לשאול מתי נוכל לקבל אוכל,
איפה אנחנו, ומה זה בכלל פופוריה.
מזל שיש לי שעון על היד, כי אחרת בטח הייתי משתגע. בשעה שתיים
עשרה וארבעים המשאית נעצרה לתדלק, והנהג פתח לנו את הדלת של
המשאית. "אבו-ג'בהאר, הגענו למקום שביקשת." אמר הנהג.
"תודה רבה לך, ראמזי," אמר אבו-ג'בהאר.
יצאנו מהמשאית, ומצאנו את עצמנו בתחנת-דלק באמצע עיר.
אבו-ג'בהאר אמר שהוא הולך עם הבן שלו, ושאנחנו נחכה לו כאן.
ואז הוא הוציא מהכיס שלו אלף לירות מצריות, ואמר לנו שאנחנו
יכולים לחכות לו כאן, ולקנות סיגריות, שתייה ואוכל. "אני אחזור
עד הצהרים", הוא אמר.
ואז הוא לקח את החבל ואת הלבנים שהוא קנה אצל אבו-עלי, ואת הבן
שלו, והם הלכו לעיר.
"נשבעתי לוזירה שאשמור על בנה," אמר סלמאן, "והאדם הזה מטורף!
עלינו לעקוב אחריהם, ולראות מה הם עושים."
וכך התחלנו ללכת, סלמאן ואני, בארץ לא-מוכרת, בעיר שאנחנו לא
מכירים את שמה ובסמטאות חשוכות שאנחנו לא מכירים את יושביהן,
נזהרים לא לעורר רעש.
האב ובנו עצרו לבסוף בסמטה ריקה וחשוכה במיוחד. "אבי?", שאל
הבן.
"הנני, בני." ענה השייח.
"הנה החבל והלבנים, אבל איפה החיה, הקרבן?" שאל הבן.
"האלים יראו לי הקרבן, בני." ענה אביו בעצב.
עיניו של סלמאן נפקחו באימה גדולה, כשאבו-ג'בהאר התחיל לקשור
את החבל מסביב לצוואר של בנו. "אנחנו - לא,  א נ י  - אני חייב
לעשות משהו", סלמאן לחש לי, בזמן שאבו-ג'בהאר התחיל לייבב. ואז
סלמאן עשה דבר ממש אמיץ. "אבו-ג'בהאר... אבו-ג'בהאר..." הוא
אמר פתאום בקול-באס.
"הנני" ענה השייח, והרים את העיניים שלו לשמיים.
וסלמאן המשיך, בקול העבה כמו קודם: "אל תשלח ידך אל הנער, ואל
תעש לו מאומה, כי עתה ידענו כי ירא אלילים אתה, ולא חסכת את
בנך יחידך מאיתנו."
ופתאום שמענו כלב נובח כמה מטרים מאיתנו. אבו-ג'בהאר רץ למקור
הרעש, נעלם לרגע לתוך צל של קבוצת פחי-זבל, והביא איתו את
הכלב, קשור ברצועה. הוא שיחרר את הבן שלו, וביחד הם תלו את
הכלב על עמוד-תאורה כבוי וזרקו עליו את הלבנים, עד שהפסיק
ליילל וגופו נרפה.
וסלמאן חייך אליי, ועיניו בצבע הירוק-זית-סורי הצטמצמו כשכבש
בקושי צהלת-צחוק.