בזמן העבודה על המנגינה הזאת לפני כחודשיים קיבלתי את ההודעה
המרה על מותה של דודתי, דמות קרובה וחשובה לי מאוד בעיקר
בילדות. לפני שהגיע שיחת הטלפון המזעזעת, בדיוק אילתרתי והייתה
לי הרגשה מוזרה שהידיים מנגנות לבדן, זרמתי וניגנתי כל מיני
פרזות מקסימות ומסתוריות שהפתיעו אותי. קשה להסביר את ההרגשה
אבל זה היה כאילו מישהו נהנה לשמוע אותי מנגן, למרות שהייתי
לבד בחדרי.
דודתי אליזבט אהבה את המוזיקה שלי ולכן אני מקדיש יצירה זאת
לשמה.