עוד רעש קל של רגב אדמה אחרון מעלים את טיפת האור האחרונה שעוד
חדרה מבעד למעטה הסמיך של החול. עלטה מוחלטת עוטפת אותי עכשיו,
כמו שמיכת פוך ביום חמסין,מחניקה, מטרידה. אין טעם לפקוח או
לעצום את העיניים, התוצאה תהיה זהה- חושך. הצבע השחור שולט
בחלל הצר שבו אני שרוי, חודר לכל מקום, נוזל כמו מים עכורים
לכל פינה ותופס באגרסיביות את מקומו לצידי. אני מנסה להסדיר
נשימה, לוקח שאיפה עמוקה דרך האף, נושף דרך הפה. האוויר הדחוס
ממלא את חלל בית החזה. בשלב הזה אני עדיין רגוע. אבל לא להרבה
זמן....

אני חלק מהסטטיסטיקה. בן 37, גרוש+ אחת, נוהג במזדה היי-טק וחי
בבועה. כמו כולם. או יותר נכון,כמו הרבה שחיים בבועה. שום דבר
מיוחד. גם אני לא אוהב את רפורמת הליסינג. גם אני נוסע לחו"ל
לכנסים ומספר שזה כייף אבל שונא שם את הבדידות. כמו כולם. גם
אני צונח בסוף יום עבודה מול ה LCD  החדשה ומתחבר לפלייסטיישן,
נכנס בעזרת הג'ויסטיק לתוך מציאות חליפית שבה הכול מותר והכל
אפשרי. גם אני רשום לאתר הכרויות ,יוצא עם
"מיוחדת,שנונה,אינטליגנטית,עצמאית ונראית מעולה" שמתגלה בערב
הראשון כחסרת ייחוד,קהה כסכין ישנה, טיפשה כנעל ונראית מעולה
בעיקר בתמונות מהתיכון. כמו כולם. וכמו כולם גם אני נכנס איתה
למיטה וממהר לצאת ממנה בתחושת קבס קלה תוך הבטחה חרישית לעצמי
בזמן שאני מניע את האוטו בשתיים לפנות בוקר שזאת הפעם האחרונה.
כמו כולם. גם אני רואה את הבת שלי פעמיים בשבוע וכל שבת שנייה.
וכמו כולם גם אני מנסה לפצות בעזרת כרטיס האשראי על הפירוד.וגם
לי,כמו לכולם,חסר משהו. עד אותו ערב.
יושבים במסעדה אופנתית בלב "שוק הבשר" התל אביבי. צלחות הסושי
זורמות לשולחן. התאורה עמומה מספיק כדי שכולם ייראו מספיק טוב
להעביר את הלילה עם שותף אקראי. עד שגם הם יניעו כאיש אחד את
המזדה ליסינג שלהם בשתיים לפנות בוקר תוך תחושת קבס קולקטיבית
ומלמול המנטרה המשותפת ש"זאת הפעם האחרונה" . עד הפעם הבאה
כמובן. היא יושבת מולי. דייט ראשון. משהו בה היה שונה מההתחלה.
החל מטון הדיבור הרך, העיניים החקרניות והלבוש יוצא הדופן.
אולי זאת הייתה הצבעוניות שלה, אולי הריחוק הקל ואולי עצם
העובדה שלא ידעתי עליה הרבה אבל במקרה שלה כן רציתי לדעת.
עוברים את שלב הראיון שבדייט. היא נראית לא שייכת לסצינה,כמו
תלישות מרעננת מהפלצנות שסביבנו. בת גילי. גרושה. ללא ילדים.
עוסקת במה שמכנים היום "ניו אייג". אני מנסה לחקור אותה במה
מדובר,היא מסקרנת אותי. היא מתחמקת מהשאלות בעדינות ומסיטה את
הנושא בחיוך ממיס. מבטיחה להסביר יותר מאוחר. אני מביט לה
בעיניים. יש בהן משהו אחר. משהו במבט שלה שובה אותי,מושך אותי
פנימה. יש פה משהו אחר. אולי אחרי כל הדייטים הדפוקים שעברתי
מגיע לי פיצוי. היא לא מסיטה את המבט שלה מהעיניים שלי,לא
נרתעת מהמבט החוקר שלי. יוצאים אל הלילה התל אביבי. "מה
עכשיו"? אני שואל. "בוא" היא אוחזת לי ביד בשיא הטבעיות.
לוקחים את האוטו והיא מכוונת אותי אל הים. חוף הצוק שומם בשעות
האילו. רק מספר זונות שמנסות לסגור את המכסה היומית שלהן
עומדות בדרך. לאורך כל מגרש החנייה פזורות מכוניות המתנדנדות
קלילות עת זוגות נשואים שלא אחד לשני, מגיעים לגנוב שעה של
פריקת מתחים הרחק מהבית. ראש אקראי של בחורה המתרומם מבין
איזור חלציו של גבר נראה מידי פעם. היא מכוונת אותי לנקודה
מרוחקת. משהו בתוכי אומר לי שאנחנו לא כאן כדי שהיא תוריד את
ראשה היפה אל בין רגליי. "יש לך שמיכה"? היא שואלת. "נהיה
מעניין מרגע לרגע" אני אומר לה בחצי חיוך. "תירגע,זה לא מה
שאתה חושב" היא עונה בחיוך שרק משגע אותי יותר.
מתיישבים מול הים. היא מתיישבת מאחורי. "תעצום את העיניים" היא
לוחשת לי. משהו בקול שלה מרגיע אותי. אני עוצם את העיניים. היא
מניחה את הידיים שלי בעדינות על רגליי המשוכלות. אני יכול
להריח את הריח שלה מאחוריי. ניחוח אישה. לפתע, ללא כל הכנה,אני
מרגיש חום ממיס על שתי עיניי. אני נרתע מעט אבל לא אומר דבר.
הראש נהיה קל. מחשבות מתחילות להציף אותי. אני יושב בדממה
מוחלטת ככה,מרגיש את החמימות על עיניי,עוברת אל ראשי,גורמת לי
לסחרחורת קלה.החום יורד לצוואר שלי,אל בית החזה. אני מנסה
להישען אחורה ונתקל בגופה החם שאוסף אותי אליה,מרגיש את חזה
הנשי והמלא בגבי,מתנשם בקלילות. היא מניחה לי להתאושש. אני
מנסה לפקוח את העיניים אבל התהליך קשה לי. רוצה עוד. רוצה
להישאר בעיניים סגורות, לשמוע את אוושת הגלים של אחת בלילה,
להרגיש את החום ואת גופה מאחוריי. "תפקח את העיניים כשאתה
מוכן" היא לוחשת לי ברכות ישר לאוזן. אט אט ובחוסר רצון אני
פוקח את העיניים,מנסה להבין מה קרה לי. היא נותנת לי להניח את
ראשי על כתפה,מעבירה יד בשערותיי. הראש מסתובב לי. אני מסתכל
בשעון,ממאן להאמין- עברו ארבעים דקות. "מה זה היה?" אני מצליח
למלמל מתוך ערפילי המחשבה. "רייקי" היא משיבה בחיוך "נעים?"

אנחנו כבר יוצאים חודש. היא מטפלת בשיטות שונות ומשונות שאני
שמח שהיא מנסה עליי. יום אחד היא חוזרת הביתה עם מבט מוזר
בעיניים. משהו קרה והיא לא מדברת עליו. "אני רוצה שתכיר מישהי"
היא אומרת לי בערב. "כבר?" אני מנסה להתלוצץ "חשבתי שנחכה עם
הקטע של השלישייה לפחות עוד חודש"....זה לא מצחיק אותה. בערב
מגיעה מישהי. היא נכנסת לחדר ואיתה משב רוח קר,צונן שמתגלגל לי
על הגב.משהו פה לא בסדר. כל חוש ואינסטינקט שבגוף שלי צועקים
לי שמשהו פה לא בסדר. היא מתיישבת מולנו,לבושה כולה שחורים.
אני מביט לה בעיניים. הן שחורות כמו הלילה.  היא בוחנת אותי.
מכף רגל ועד ראש. אני מבחין שהיפה שלי מרכינה ראש בכל פעם שהיא
מסתכלת עליה. לקראת חצות היא מחייכת חיוך ראשון ואומרת שצריכה
ללכת. אני מנסה לחקור מי זאת ומקבל תשובה עמומה ש"זאת מישהי
מהעבודה" ולא יותר.
למחרת  היפה מתקשרת ואומרת שהיא רוצה שאני אעשה משהו עבורה
מבלי לשאול שאלות,הפתעה. אני לא מסוגל לסרב לה. מאוהב בה מעל
הראש. מרגיש כמו...כמו...מכושף....היא אומרת שהיא רוצה שניסע
בסוף השבוע למדבר. אני בשלב שאני לא יכול לסרב. חלש מולה. היא
טובה כל כך. היא מרגיעה אותי. היא הסלע המוצק בים הלחץ שנקרא
"החיים שלי". יוצאים בשישי אחרי הצהריים. מגיעים למדבר הקריר
לפנות ערב. השמש מתחילה לשקוע במערב. מוסיקה חרישית ממלאת את
חלל האוטו.לאורך כל הדרך היא לא מורידה ממני את הידיים,לא
מניחה לי לרגע. אני אוהב את החום שיוצא מהידיים שלה. חום
נעים,מרגיע. אני קולט אותה מידי פעם מסתכלת עליי במבט שאין לי
הסבר עבורו. "הכול בסדר?" אני שואל מידי פעם. היא לא עונה,רק
מחייכת וממשיכה ללטף לי את הראש. יש משהו אימהי בחיוך שלה. היא
מכוונת אותי עמוק אל תוך החולות,יש משהו בטוח מאד בקול שלה
כשהיא מכוונת אותי בלב השממה,כאילו שזאת לא הפעם הראשונה שלה
בלב ה"כלום" הזה. מרחוק אני רואה משהו מנצנץ. ככל שמתקרבים אני
רואה שמדובר במדורה קטנה. ישנה דמות ליד המדורה. לבושה
שחורים....החברה שלה ממתינה לנו. משהו פה מבהיל אותי.היפה שלי
מרגישה אותי ומניחה יד חמה מעל הלב שלי. קצב הנשימה שלי מתגבר.
"מה אנחנו עושים כאן,מה היא עושה כאן"? אני מנסה לשמור על טון
קול רגוע. "ששששש....הכל בסדר מתוק שלי" היא אומרת ויוצאת
מהאוטו. אני יוצא אחריה,מהופנט. כל יישותי צועקת "סכנה", כל
עצם בגופי מייחלת למנוסה מהירה. אבל אני ממוגנט. אני מרגיש את
היד של היפה שלי בגב שלי,דוחפת אותי בקלילות קדימה. אני נזכר
במשפט מסרט אקשן שראיתי פעם - resistance is futile - כל
התנגדות היא חסרת תוחלת,עקרה. מתיישבים במעגל. "המפחידה" מורה
לנו להחזיק ידיים. היא מדריכה אותנו, אני מכיר את הטקסטים, ככה
היפה שלי הייתה עושה לי מדיטציה. אני מרגיש את עצמי מתחיל
להירגע,מסדיר נשימה, משכנע את עצמי שמדובר בעוד "קטע מקצועי"
של היפה. אולי בתוכי עדיין הטוסטסטרון עדיין מסיט את המחשבה
שלי מהסיבה האמיתית שלשמה באנו וגורם לי לחשוב שאני רגע לפני
החוויה המינית המדהימה ביותר שהייתה לי בחיים. צינת הלילה
המדברי אוחזת בי. היפה לוקחת שמיכה ועוטפת אותי. אני מרחף.
הראש קל כנוצה. בזווית העין אני קולט משהו מוזר,מעין בור
מוארך. "מה זה"? אני מנסה לשאול. הן לא עונות. רק השתיקה עומדת
בחלל האוויר. והחושך. אני מסתכל עליהן. הן יושבות מולי,בוחנות
אותי. אני מסתכל טוב וכמעט קופץ,העיניים שלהן זוהרות כמעט
בחושך. "בוא" מושיטה לי היפה יד. אני מושיט לה את היד,נאחז בה
כשאני עומד. הן לוקחות אותי אל הבור המוארך והעמוק. הוא נראה
כמו...כמו...כמו...האימה מתחילה להזדחל לתוך הראש. "יש גבול"
אני מנסה להיות אסרטיבי. אבל האסרטיביות הזאת היא בתוך הראש
שלי. המפחידה מסתכלת עליי. היפה מאחוריי. הן לא מדברות. אני
מרגיש את החום מהידיים שלה על הגב שלי. "מה זה?" אני מנסה
לחייך חיוך מאולץ. הן לא עונות,רק מסתכלות. אני לא רואה את
היפה ,רק מרגיש את העיניים שלה בגב שלי. היא דוחפת אותי
בעדינות לעבר הבור. אני עושה צעד מהוסס,מנסה למחות בקול רפה.
אני מרגיש את הזיעה הקרה בזווית המצח. אור המדורה מרצד על פניה
של המפחידה. השיער השחור שלה והעיניים השחורות שלה מזכירות לי
משהו. אני לא יודע מה. בתוכי אני יודע מה זה. אני יודע מצויין
מה זה. עכשיו המפחידה מניחה זוג ידיים חמות מעל הלב שלי. ארבע
ידיים,הרבה חום. אני מתחיל להירגע,משכנע את עצמי שהכול יהיה
בסדר,שהיפה שלי לא תפגע בי. אני מתנשם בכבדות. היפה מעבירה את
הידיים לחזית המצח שלי,הן מפיצות חום כמעט בוער. אני עושה צעד
קדימה,מהדק את השמיכה לגופי,השמיכה הלבנה שהיפה עטפה אותי בה.
השמיכה שתגן עליי מהקור. אני עושה צעד קדימה,מתקרב אל הבור.
בחשכת המדבר ולאורה של המדורה הוא נראה גדול ומפחיד. אני מסתכל
פנימה. יש בפנים משהו. אני מסתכל טוב ונשימתי נעתקת ואני מרגיש
כאילו יד קרה אחזה בליבי-בתוך הבור ישנו ארון פתוח. המוח שלי
משתולל. הולך לכל הכיוונים. אני מלא אימה. הן מתקרבות
אליי,נצמדות,היפה והמפחידה. אני מרגיש את חום גופן, את חזה
המלא של היפה נצמד לגבי,עולה ויורד ואת גופה של המפחידה נצמד
לגופי,מצמידה את האגן שלה לשלי,מניעה אותו בתנועות עדינות.
למרבה ההפתעה,למרות הפחד,אני מרגיש כיצד אני מתקשה.הן צמודות
אליי, היפה והחיה. היפה מלטפת לי את הכתפיים,מעסה אותן
בעדינות,החיה נצמדת לאגן שלי,שולחת יד אל בין רגליי. סחרחורת
אוחזת בי. אולי זאת בכל אופן הולכת להיות החוויה המינית
האולטימטיבית? הן צמודות אליי,מובילות אותי אל הבור. בלי מילים
הן מורות לי לשכב בתוך הקופסא שבתוכו. אני נשכב,עדיין עטוף
בשמיכה הלבנה שבה עטפה אותי היפה שלי. אני ממתין שיתפשטו.
שיצטרפו אליי למשחק החולני הזה שלהן. "אם זה מה שעושה להן את
זה" אני חושב לעצמי "אז ככה נעשה את זה" ומרגיש את עצמי הכי בר
מזל שבעולם. המפחידה נעלמת מטווח הראייה שלי. היא לפתע חוזרת
ובידה מכסה עץ גדול. הלב מחסיר פעימה. אני רוצה לקום אבל המבט
של היפה מחזיר אותי חזרה למצב שכיבה. אני סומך עליה. המפחידה
מניחה את המכסה לאט, ובשארית האור שנותר אני רואה את היפה
שלי,דמעה חמה מתגלגלת במורד לחייה. אני לא זז. משהו בשקט הזה
משתק אותי. ואז החול....מתחיל להיערם... עוד רעש קל של רגב
אדמה מעלים את טיפת האור האחרונה שעוד חדרה מבעד למעטה הסמיך
של החול. עלטה מוחלטת עוטפת אותי עכשיו, כמו שמיכת פוך ביום
חמסין,מחניקה, מטרידה. אין טעם לפקוח או לעצום את העיניים,
התוצאה תהיה זהה- חושך. הצבע השחור שולט בחלל הצר שבו אני
שרוי, חודר לכל מקום, נוזל כמו מים עכורים לכל פינה ותופס
באגרסיביות את מקומו לצידי. אני מנסה להסדיר נשימה, לוקח שאיפה
עמוקה דרך האף, נושף דרך הפה. האוויר הדחוס ממלא את חלל בית
החזה. בשלב הזה אני עדיין רגוע. אבל לא להרבה זמן....

אני שוכב,חי,בתוך ארון הקבורה שלי. שקט משתק אופף אותי. ואז
אני שם לב לסמליות-היפה שלי עטפה אותי בשמיכה לבנה....אני
מת-חי. אני לובש את התכריכים של עצמי. אני עוצם עיניים. אני
יכול לשמוע את הדופק של עצמי. בום בום. בום בום. אף פעם לא
הייתי מודע לו כמו שאני מודע לו עכשיו. אני עוצם את
העיניים,מנסה להירגע. "זה רק משחק" אני מסביר לעצמי "עוד כמה
דקות הן יוציאו אותי מכאן". בתוך החשיכה אני מרגיש שאני לא
לבד.משהו נוסף נמצא שם איתי. אורב לי. מחכה שאוריד את שארית
ההגנות שעוד נותרו לי. שאפטר מאחרון גילויי השפיות שלי כדי
שיוכל להתנפל עליי ולקרוע אותי לגזרים. אני לא אניח לו לעשות
את זה. בום בום. בום בום. אני לוקח שאיפה עמוקה דרך האף ונושף
דרך הפה, ממלא את חלל בית החזה באוויר דחוס מהקבר שלי. אני
מנסה להירגע. מנסה להסביר לעצמי שעוד מעט אני אשמע את רעש
האדמה המוסר מעל הקבר הטרי שלי, מכסה העץ יעלה ופניה של היפה
שלי ייגלו אליי. אבל לא. שום רעש אינו חודר מבעד למעטה העלטה
הכבד שעוטף אותי. אותי ואת "הדבר" שנמצא איתי יחד שם. אני יכול
כמעט להרגיש אותו. אני לא יכול לתת לו שם אבל אני יכול לחוש
בו. הוא מתפתל סביבי, נכרך סביב התודעה שלי כמו נחש חנק הממתין
לגסיסת טרפו. זיעה קרה גולשת במורד המצח, עושה דרכה אלי זווית
העין. אני מנסה לזוז אבל אין טעם,הכל צר ומהודק.  
ואז "הוא" תוקף. אימה ממלאת אותי וההכרה שאני ממתין למותי
בחוסר אונים מכה בי. "הוא" הצליח. הוא שיתק אותי. עכשיו אני רק
יכול לעשות כרצונו. אני עוצם את העיניים ונכנע לו, מניח לו
לזוז כצלופח במעמקי התודעה והזיכרון שלי, מרשה לו לעשות שמות
במי שאני. אני מתמסר לו. לפתע תמונות עולות. אני יכול להבחין
בילד. הוא בגן ילדים. אני רק רואה אותו מהגב. הוא מוקף ילדים
שצוחקים עליו. הם מצביעים על מכנסיו הרטובים משתן. אני יכול
לשמוע את צחוקם המהדהד בתוך הקבר שלי. אני לא צריך לראות את
פניו כדי לדעת מי הוא. אני מכיר אותו מצויין. אני מרגיש אותו.
אני חש את הבושה שלו, אני חש כיצד הוא רוצה לקבור את עצמו
באדמה בגלל אותה בושה.בדיוק כפי שאני קבור. הסרט נע שנים
קדימה. אני רואה את הילד גדול יותר. אולי בן 15. הוא עכשיו
ניגש במסדרון בית הספר אל "היפה של הכיתה" . מנסה לפתוח בשיחה
מגומגמת,מסווה בהצלחה מועטה מאד את ההתרגשות שלו. אני רואה
אותו מציע לה לצאת איתו. אני יכול לשמוע את התשובה שלה מהדהדת
בחלל הקבר שלי וחותכת כסכין :"איתך"? פניי מאדימים באפילה כפי
שפניו מאדימים מבושה מולה. בושה שרוצה לגרום לו לקבור את עצמו
באדמה באותו רגע.בדיוק כפי שאני קבור. הכל עובר בסרט נע,
המשפחה,החברים,הצבא, הכדורים ששורקים ליד האוזן בסמטאות של
הקסבה בשכם, החבר שנפגע מבקבוק התבערה שני מטר ממני,הדחיות
שספגתי מבחורות. "הוא" מראה לי הכל,לוקח אותי במסע מסחרר ומתיש
בנבכי חיי,בתוככי האירועים שצרבו את התודעה והפכו אותי למי
שאני היום, ציני,בלתי נגיש, לא מתמסר רגשית, מכור
לעבודה,משועבד לכסף, נרתע מאינטימיות. "הוא" לא מרחם. מעביר
אותי במסע מהיר וכואב. אני מרגיש דמעה חמה ובלתי רצונית
מתגלגלת במורד הלחי. אני מניח לה להתגלגל,לרדת במורד הצוואר.

איבדתי תחושת זמן. העיניים כבדות. יכול להיות שאני כאן שעה. או
יום. או חודש. מבחינתי אין הבדל. אני רק רוצה לסיים את הסיוט.
אבל אז אני מרגיש ש"הוא" הולך,עוזב אותי. אני מרגיש שלווה בלתי
מוסברת. בלתי מוסברת לנוכח העובדה שיכול להיות שאילו הם רגעיי
האחרונים. תחושה של השלמה. אולי הקלה? אני מנסה לברר מה אני
מרגיש. אני חצוי. אני גם מרגיש צמא כבד ורעב. גם האוויר מחניק.
הראש כבד. אני עוצם עיניים,מתמסר לחוסר האונים בצורה מוחלטת.
מנסה לשמוע קולות מבחוץ אבל השקט המוחלט רק מפחיד יותר. אני
מנסה לחשוב מה קורה מעליי. האם הן שם עדיין? האם אני באמת כאן
לבד? חושב על ההורים המודאגים שלא יבינו לאן נעלמתי, על
הכותרות בעיתונים,אני אפילו כותב לעצמי בראש את ההספד שלי.
העיניים נעצמות לבד. סחרחורת. אני נכנע. אני רק מחכה לראות את
האור הלבן שמופיע בכל הסרטים רגע אחרי המוות. זה יהיה שינוי
מרענן לעומת החושך המוחלט שמסביבי. זהו,אני צולל,מאבד קשר עם
המציאות. לא מרגיש יותר כלום. רק מחכה לאור. וכמו בסרטים הוא
מגיע.מסנוור,בוהק,חזק. אני פוקח את העיניים לנוכח האור. אני רק
זוכר מהסרטים שאני אמור לצעוד לקראתו. אבל אני עדיין שוכב. את
האור לפתע מסתירים פנים. אני לא מזהה אותם עדיין, העיניים
עדיין לא התרגלו לאור החזק שעוטף אותי. אני ממצמץ,מנסה לזהות
תוויי פנים אבל ללא הצלחה. אני צמא. נורא נורא צמא. זוג ידיים
מושיטות לי בקבוק מים קרים ואני לוגם בתאווה כאילו היה מדובר
בשמפניה משובחת. אני מתחיל לזהות את הפנים. זאת היפה שלי. היא
מלטפת לי את הראש. היא לא אומרת כלום. רק מלטפת. אני שוב מרגיש
את החום הנעים הזה שיוצא לה מהידיים. היא מניחה אותן מעל הלב
שלי. אני מסדיר נשימה.  אני יודע רק דבר אחד- מהיום,הכל יהיה
אחרת.