אני אתקשר אלייך. מחר, כן
אגיד לך היי, מה נשמע. אתעניין.
אתהה במעשיך, בתחושת היום יום
אתה לוודאי תובך, פניך יצבעו באדום.
אשאל שאלה, אתה תענה תשובה גורלית
שנתונה כמובן לפרשנותי האישית
אך למרות הכל כה קריטית
כמעט חיונית.

האם כבר נעלמתי
או שמא זהו רק עוד שינוי, נושא תקופתי
האין כל החיים?
ומתי אוכל לשלב רגליי סוף כל סוף ולהגיד די
נגמרו החיפושים.

זהו כבר לא הבלבול ששולט בי, זוהי רק הוודאות החסרה
כשתחכום הוא מוצר כל כך נדיר בנמצא
וכתיבת שורה נמשכת כמו נצח, מרגישה ריקנית כמו שממה
אני מצוייה תחת חסדיי פכפוך התקווה.

על כן אוקיע מעולמי את כל הנתפס כמיותר
אדחה את שינתי כשם שאדחה את המחר.
אמתין לבוא הגיגים ספוגים בהומור
לרגש החם, לצאתי אל האור.

אולי עוד תשב לידי, משולב רגליים בהתאם
נמחא יחדיו כף
לחיים בעלי תוכן ושם
לעבר משותף
לעתיד היבוא
להווה שהאושר טומן בחובו.

אך נדמה לי שכל זאת אינו ייתכן
שנינו נמות מהרעלת ניקוטין שנים לפני כן.