את הבית הישן ואגפיו החדשים
שנוספו לו בעל כורחו
כגידולים על עורו המזדקן
אני פוקדת כל עת בה השמש מבייצת אביב

בתחילה אני נוקשת על אדן החלונות
מרחרחת את העובש
כמו היה שעווה המצטברת על אוזן ערלה
ואז מושכת באפי ומקנחת דם

אני גוססת פנימה בעד חור המנעול
חלשה מאוד בהגיחי מעברו השני
מתאמצת למות
להשיל מעלי את פסולת הגוף

אני בלתי מורגשת בלטפי את הקירות
משוחחת עם דלתות העץ המרקיבות
רודפת את הבית ברוחי
משקשקת באזיקי רגליי להבעיר את דימיון החיים

רוח רפאים שגופה מסרב להרפות
אני רודפת את הבית עד אחרון געגועיי
מדברת לעצמי
מתמוססת ונספגת בין שברי הכתלים

אל תבוזו לי, בנושקי את מצח ביתי
כי מה אני ללא הסיפורים שהוא כורך
מי אני ללא עדותו את חיי
מי יקום ויאמר: "היה היתה פעם..."

הנה אני כבר מסתיימת
כמו זיוף קטן בפסתנרו של סבא
בנסותו להצליל
את פיהוקם העצל של חתולי הרחוב

מחברות צהובות מוכתמות תווים
הן כל מה שנשאר מניגונו
סבא כבר לא מזייף
אך אני מהדהדת עדיין

סבא היה מלעיג על שעון הקוקייה
אצלו המחוגים רודפים אחר צילם
ואני ילדה קטנה ופקחית, הייתי אומרת
אם אין סדר לזמן
אז אני ההתחלה
וממני פרצו החיים.