עוד יום רגיל.
יום רגיל בו את חוזרת, סחוטה מעבודה קשה.
חולצת מכפות רגלייך היבשות את אלה שסבלו את כובד משקלך.
חיכיתי לך, בספה של הסלון שלנו.
את בשירותים, נשמעת אנקת כאב.
אני קם. מבוהל.
יצאת אליי.
מבית הכיסא.
מדי העבודה המטונפים שלך כבר היו
אי-שם בתחתית הפסל המחורבן והמושתן הזה.
את יבשה.
"רוצה לשתות?"
לפתע, בלי לחשוב הרבה
קיבלתי סטירה.
הייתי המום, את חייכת ברוע כל כך נשי, טיפוסי.
נתת לי דחיפות קטנות לכיוון שולחן האוכל.
אצלי דברים מסויימים החלו להזדקף.
שכבתי על השולחן.
חשבתי לעצמי: "יופי של משחק הולך להיות".
פתחת את חולצת הכפתורים שלי.
אני כבר פתחתי את החגורה.
"עצום את עינייך", ציווית.
ואני כמו אחרון המאולפים עשיתי כן.
מגירת מטבח נפתחת.
סכין נושקת לסכין.
שיניי נושקות זו לזו.
הצצתי, להביט בך, מתענגת ממני.
היבטת - עצמתי שוב.
התיישבת לשולחן.
"זה לא טוב", חשבתי, הרגשתי.
סכין מפלטת את חזי.
אני מרגיש משהו.
את מתחילה להיכנס אליי, הו אלוהים.
לא!
לא לזה התכוונתי כשאמרתי לך:
"אני רוצה שתהיי חלק ממני, אני רוצה שתחדרי אל ליבי".