הוא הבטיח לו שהוא עוד יגיע עד האנוי. זה היה לפני 30 שנה בבית
החולים האוניברסיטאי על שם פורד, ווינגולד, ווסט-וירג'יניה.
"נפגע מאש כוחותינו" היו המילים הבנאליות שכתב החוקר הצבאי
בדו"ח שהוצמד למיטתו של אחיו הגוסס. הוא הכיר את סיפור הקרב
בעל פה. המארב שהציבו כוחות הווייטקונג לשיירה של חיל האספקה,
המיג'ור הטירון, רק שבועיים בשטח, שהורה לרסס באש את כל הסביבה
בלי לשים לב שחוליה של הכוחות המיוחדים כבר דולקת בעקבות
האויב.  הוא זכר את ההתרגשות שלהם, איך שהם קראו לזה נס כשהם
הצילו את אחיו אחרי שמצאו אותו במקרה כעבור יומיים בתוך שלולית
בוץ תחת ענן סמיך של יתושים. "המים הצילו אותו מהתייבשות וממות
מיידי" אמרו לו הרופאים בתקווה, אבל הוא הבין מיד שהמים והחום
רק הגבירו את ייסורי גופו מכוסי הכוויות של אחיו הגוסס.
אחיו נפטר אחרי שבועיים. היחידה שלו לחמה בג'ונגלים עד הסוף,
הם מעולם לא הגיעו להאנוי.

היא התקשרה אליו בשיחת גוביינא ובכתה בלי הפסקה. הבת שלו כבר
טיילה שלושה חודשים במזרח. הוא לא דאג לה, למעשה הוא בקושי חשב
עליה. היא הרי כבר הייתה לפני שנתיים בהודו והוא ידע שהיא חזקה
ושהיא תוכל לצאת מכל מצב. הפעם, לשם שינוי, היא טיילה עם החבר
שלה מה שרק הגביר אצלו את תחושת הביטחון. ביחד הם הרי יוכלו
לדאוג אחד לשני. היא בכתה. החבר "הרציני" שלה עזב אותה לטובת
גרמניה צעירה שהם פגשו באקראי בשדות האורז בגווילין. היא
הרגישה נטושה, בודדה ובעיקר פגיעה. היא ידעה שאף אחד ממיליארד
הסינים שמסביבה לא מבין אותה. בפעם הראשונה זה עשר שנים היא
ביקשה עזרה.

בלי לחשוב איך וכמה הוא הסכים לבוא אליה לשבועיים. הוא שאל
אותה מה היעד הבא שלה. היא אמרה לו בלי היסוס, האנוי, ויאטנם.


הם הסתובבו להם בנחת בעיר העתיקה. נחילי הטוסטוסים הרועשים,
מוכרות המרק שעל המדרכות והשפע הבלתי נגמר של מאכלים מוזרים
גרמו לו להרגיש שהוא חדר בטעות לקן נמלים ענק ופעלתני. הם
הגיעו לאגם הקטן, הו-קואן לייק, שבלב העיר ושתו ביחד קפה קר
באספרסו המערבי היחיד שממזרח לנהר האדום. הם הקיפו בנחת את
האגם משתלבים בקצב האיטי של עשרות זוגות צעירים ואוהבים שבאו
לחלוק אחר צהרים חם ולוהט ליד שדרות העצים ושפת המים. זה שנים
רבות הוא לא הרגיש קרוב כל כך לבתו הבכורה.

Li-Loi, הלוחם האגדי פילס את הדרך בעזרת החרב המוזהבת. הוא
עדיין היה טעון באנרגיה ואדרנלין  אחרי שהוא הניס את כל
הכובשים הסינים הרחק אל מעבר להרים. הוא עשה תנועות באוויר,
קפץ על הסלעים ולהטט בריקודי קרב ססגוניים. אבל, כבר לא היו
אויבים בשטח. באבחת זרוע הוא כרת מספר עצים וחרץ חריץ עמוק
באדמה ספוגת הגשם. להפתעתו החריץ התמלא מייד במים. הלוחם האגדי
עצר לרגע והסתכל איך המים מכסים את הסלעים ויוצרים גן נפלא.
לפתע עלה מתוך המים צב ענק, חטף מידו את החרב המוזהבת ונעלם
מייד במים העכורים. בחמש מאות שנה האחרונות עולי רגל רבים
פוקדים את המקדש שנבנה על אי סלעי בלב האגם שבמרכז הנוי
ומחפשים לשווא את חרב האומץ של הלוחם האגדי. הצב הענק נראה
מציץ מין המים פעם בכמה שנים אבל החרב העתיקה לא נמצאה לעולם.


בלי לשים לב אפילו הבת ואביה הצטרפו לדורות רבים של עולי רגל
ומחפשי אוצרות. הם הדליקו מקל קטורת ותקעו אותם בעציץ מלא חול
מול פסלי הלוחמים הקדמוניים. הם הביטו בפסלי העץ האדומים, פסלי
לוחמים מקושטים שהחזיקו בידיהם חרבות עץ מוזהבות שהסתכלו ישר
קדימה. שניהם, אבא ובת, חלצו נעלים וישבו בשקט. אישה זקנה
ומקומטת הקישה בגונג גדול צליל נקי ועמום. הוא הרים את ראשו
והביט שוב בעיני פסלי הלוחמים. לפתע הוא ראה באחד מהם את
העיניים הירוקות של אחיו הבכור. לא היה בהם כעס תוכחה או כאב.
הוא ראה בהם רק את ההשתקפות של המים הירוקים. גל רחב של השלמה,
מבט של שלווה.