ראשי מוטל בין ענן ובין שמש.
הרוח מלטפת את פניי החומים.
כל ציפור שעוברת מעירה את תשומת ליבי -
בציוצייה, מעירה את תשומת ליבי ליופי העולם.
אני נרגע, אני שוכח מכל הצער והעצב שקיים.
"תתעורר" הם אומרים לי, "צפה במונך לפניך על ענף הדממה, זאת
שחתכה את ליבך,
כסיף חד-עד זוב דם."
תתעוררי גם את! הביטי בי! יופי העולם נשקף מעיניי.
עיניי התרות אחרייך.