הוא קפץ מעל מיטתה, מעליה, לצד השני, הרים את השמיכה ובנשימתו
הכבדה הסתכל עליה. רגליו הקטנות זיהמו את השטיח שעליו הוא נעמד
וריחו החמוץ מילא את החדר. בבת אחת הוא תפס אותה בנחיריה, דחף
את שתי אצבעותיו השמנות לתוך אפה ומשך למעלה בחוזקה. היא
התעוררה חסרת נשימה, עיניה נפערו ונימים אדומים קיפצו מחוריהן
החוצה, פיה נפער וחרחורים חלשים יצאו מגרונה והיא קפאה. דם זב
על פניה ורסיסים של שלג כיסו אותה. הוא קפץ על המיטה ובידו
השנייה תפס בשערה בחוזקה ומשך. "תצעקי", הוא לחש לתוך אוזנה,
"תצעקי שישמעו". דמעות זלגו מעניה והתערבבו עם טיפות הדם, יללה
שחמקה מפיה עלתה לשמים והרעידה את הדלתות.
פעם היא הבטיחה לו שהאהבה שלה היא חזקה והיא תנצח. "האהבה שלך
היא זאת שהביאה אותך לפה. השקרים, הפח שטמנת לי, בגלל זה תמותי
היום. שעות ספורות נותרו לך, טפסי על ההר הכי גבוה וספרי לכולם
שטעית, אולי תזכי למחילה מלמעלה".
היא התעוררה עם כאב חד בכל גופה, הדם כבר הספיק להתייבש על
פניה ועל צווארה, עיניה ריצדו. הייתה לה הרגשה שהוא עדיין
בחדר. היא פחדה לזוז, מילותיו הדהדו בראשה. "לא נותר לי זמן",
היא מלמלה לעצמה ועיניה נעצמו מאליהן.

והחל המסע.
מצטנפת בתוך בגדיה, מטפסת על אדמה רטובה, ברגליה היחפות שאיבדו
תחושה והן בוכות עליה. רוח חזקה נושבת בגבה וברקים משתעשעים
בפחדיה. היא מתיישבת תחת עץ אלון ומרפה את כל גופה הבוכה
והמתגעגע, ידיו הגדולות מחבקות ומחממות אותה, היא מספרת לו על
העצב והשמחה שתיעלם והשיבה המאכזבת הביתה.

והזמן הולך ונגמר.
את הברקים מלווים עכשיו גם רעמים וצחוקם שובר את לבה, אך היא
לא עוצרת, הפסגה במרחק לא רב ממנה, היא אפילו מצליחה לראות
אותה. גופה הקטן רועד ורעב. בשארית כוחותיה היא נגררת אל
הסוף.

והזמן כמעט ומסתיים.
היא כורעת על ברכיה, רוח עזה נושבת על פניה, הדרך שעברה
מאחוריה ותהום נפערה לפניה. היא מרימה את מבטה אל השמים
האפורים וצועקת בכל כוחותיה האחרונים: "היא תנצח אתכם". קרני
השמש החמות יצאו מבעד לעננים וחיממו את האדמה, הגשם חדל מלרדת
ושקט מילא את הארץ, דממה.
הרופאים אמרו שאין מה לעשות. היא התעוררה בבוקר עם כתמי הדם
וחום גבוהה. הם נתנו לה מספר שעות, כל המערכות שלה קרסו. היא
עצמה את עיניה והחשכה ירדה.
והזמן תם.

הוא קפץ מהתקרה ישר על המיטה. "נכשלת, טיפשה", וקולו הצרוד
נצמד לאוזנה הקרה, "ההרים הכי גבוהים הם בלבך". הוא אחז בידה
ושניהם עלו לתוך החור בתקרה.
וזהו סופה של אהבה והזמן ממשיך. דמעותיהם יורדים עלינו ואנחנו
ממשיכים ללכת בדרכינו, הם צועקים אלינו ואנחנו לא שומעים, הם
מביאים עלינו אסונות, אכזבות, מוות וסבל, אנו אוספים את השברים
ומטפסים על ההרים הכי גבוהים ומתים.