רגעים  בלילה

כאילו אני משילה איזו הגנה בדממה

ויודעת שזה הולך לכאוב ואצרח בדממה

בחשכה

כי אין שריון שימנע מהחצים לחדור מהשממה

שאני פקדתי כשטילתי במחוזות אפלים

כשחילי הבדיל נרדמו על המשמר

והחרב הקסומה הופקדה להנציח את המסע בצלקת שקופה

אך היא לא תעזור לחסל את מה שמשתכן בטירה




זה לא נוח, אבל הכל בראש, את יודעת. גם יומן מסע בארץ רחוקה.
ורק ממנו אי אפשר לברוח כי העצב הוא כמו שנאה וקנאה, הם כולם
מאותה משפחה, ניזונים מהאפלה ומאור ניאון מקולקל ומגמגם בלב
המעשיה.
ממשיכה,  נדמה לי ששכחתי את הדרך, ורק לפעמים אור ירח קלוש
מראה לי את השביל המקורטע.

לא רוצה להיות כאן ולשמוע את ההד של העורבים.

רוצה זרועות חמות וגדולות שיקיפו את כולי כי הן שם בלי שאקרא
להן, גם בעלטה.
לחש מרגיע באוזן של נחמה ואהבה על אומץ ואמת חשופה, אין
מפלצות ושדים בשום עולם. להשאר טמונה ולחשוב שלא הכל אשלייה
והשאלה.
כנראה פעם אחרונה.