תדליק את האור, כי אני הולכת, ולשבת לבד בחושך זו תמונה עצובה
מדי בשבילך. תדליק את האור, כי אמרת שהניצוץ בעיניים שלי כבה.
תדליק לי את האור, אם זה מה שאתה חושב שחסר לי. תגיד את האמת,
אני אתגעגע אלייך. האם אני אחסר לך בכלל?
"מאיפה העצב, מאין שאבת את הפסימיות שלך? בת כמה את? עוד מעט
17? ובגיל כל כך צעיר כבר קברת את עצמך", אתה אומר לי,
כשעינייך לא מעזות להסתכל לתוך עיניי. אתה אפילו לא זוכר בת
כמה אני. 18 וחצי כבר. הזמן טס, ואתה עוד שם, זוכר אותי לפני
10 שנים, רק בהתחלה. נאיבית כל כך, אוהבת ללא גבולות, כמו
עכשיו בעצם. רק אז, כנראה שהניצוץ עוד היה בעיניי. מאין
הפסימיות אתה שואל, כל חיי ביליתי פה, ממש לצידך, כנראה שאת
ההרגלים הרעים ירשתי ממך. לא קברתי את עצמי אף פעם, פשוט הייתי
חסרת ביטחון. זה היית אתה שקבר אותי, כשאמרתי שאני לא מסכימה
להתחרות. אתה קברת אותי כבר אז, פשוט סובבת את גבך אליי.
ועדיין אהבתי, למרות הכול. כל חיי היו בחיקך. אולי זה לא היה
טוב מספיק, אולי בגללך איבדתי את הניצוץי בעיניים.
ניסיתי ללכת מזמן, אף פעם לא הצלחתי להתרחק. משכת אותי חזק
מדי, נקשרתי טוב מדי, לא ניסית לעצור אותי. ועכשיו, כשחייבת
ללכת, אתה מפיל עליי שק של הפתעות. מצאת אותה בלי להודיע לי
אפילו ואז ביום בהיר אחד הצהרת שהיא תחליף אותי. ועכשיו היא
סיפרה לי שהיא תתחיל לאמן בלעדיי, בלי להגיד לי כלום. וכשאני
שואלת מה קורה מסביבי, למה אני לא מודעת לשום דבר, אתה עונה את
התשובה הנצחית - אתה רוצה לדבר, אתה מאמין בפנים מול פנים. לא
הבנת רק דבר אחד, אני כבר מסוגלת לעמוד מולך ולהגיד לך "לא"
בעיניים. אני מסוגלת לעמוד על שתי רגליי, בלי האחיזה שלך. זאת
לא הייתה תמיכה, זאת הייתה אחיזה.
כן אתה תחסר לי, והבית שבנית לי, גם הוא יחסר. אני אבנה בית
שלי, בלי עזרתך. אני אתמודד. כן, יכאב לי, עדיין קצת רגישה. אל
תדאג, הניצוץ בעיניי לא כבה, הוא רק התעמם לידך. אז תדליק את
האור, כי הפעם, אני לא הולכת לחזור.