אנשים,
כל אחד הולך בשבילי החיים:
ארציים, רוחניים, מעשיים ועצלנים.
כאלה שנותנים וכאלה שלוקחים.
ישנם טובים וישנם רעים.
חלק דורסניים ושתלטנים,
או חיוביים - מלידה הם מנהיגים
וחלק ביישנים ופאסיביים,
או סתם שקטים ורגועים.
אך ישנם כאלה שהתהפכו עם השנים,
"נאנסו" ואישיותם השתנתה באופנים שונים.
ואז חלק שהיו ביישנים, אך גדלו עם אנשים ביקורתיים והישגיים -
הפכו באל כרחם לבולטים ומתבלטים
וחלק שהיו בעלי פוטנציאל אדיר להיות מנהיגים מיוחדים -
קיבלו טראומה ונהיו שקטים ואילמים.
כן - אלו הם החיים ברוב המקרים,
פשוט רעים,
  בלתי נשלטים,
       ולא מרוסנים.
ואז בגיל מסויים אנשים מתעוררים
   ופתאום רואים -
אנחנו לא מי שחשבנו - אנחנו לא אותם אנשים!
ולמי בד"כ מגיעה האשמה? להורים!
אך מה הם עשו אותם מסכנים?!
הם הרי נתנו את כל מה שהם יודעים...
והחיים כנראה גם אליהם היו רעים
(הרי חייבת להיות סיבה לזה שהם נורא הישגיים וחומרניים)
ולכן הם תמיד כ"כ עסוקים ולא פנויים.
לא פנויים בשביל אותם אנשים,
שהיו פעם הילדים שלהם והיו מאוד רגישים,
שצריכים יותר תשומת לב משאר הילדים
וכמובן שיחה ובילוי טוב שעדיפים מדברים חומרניים.
אך בגלל אותו חינוך ואותה הישגיות- ישנם חסכים
שגורמים רגשית, נפשית, מחשבתית ובריאותית לתסבוכים
ואז מגיעים למצב שצריך אצל פסיכולוג טיפולים.

הפסיכולוג מטפל בכל האנשים,
שהיו פעם אותם ילדים
מתוסבכים.
שכל אחד הלך לו בשבילי החיים
                      למקומות שונים ומשונים...