כשאני שוב מתנדנד בין הדחף למות והנטייה להתפשר, להישאר בחיים,
מולי הוא מופיע.
תחת מעילו הכבד תקוות, שברי חלומות, זכרונות ושאר דברים...
הוא מחייך חיוך עקום ואומר "בימינו גם אהבה קונים, והמחיר די
סביר..."

הוא מבטיח שזה לא יכאב,
אומר לי כי ארגיש נאהב,
"ותחושת הבחילה העצמית" אני שואל, אל תדאג הוא אומר "זה רק
לעכשיו"
משום מה אני מתקשה להאמין.
אבל עדיין פנימה אותו אני מזמין.
מוזג לו משקה,
מדליק מקטרתו,
הוא מתבונן, סוקר אותי, רואה לתוכי מבלי להתאמץ.
אך אין הרבה מה לראות.

מוכר האשליות אני קורא לו, בעיקר כי לא מצאתי שם אחר.
כשהוא מגיע אני בורח, אני שוכח, או אולי שוב לרגע זוכר.
זוכר את מה שהייתי,
את מי שהייתי,
את הגבר שבחרת במודע לאהוב,
אותו הגבר שבחר לעזוב,
ועכשיו אינו יכול לחזור.

ואני ככלל האנשים "ממשיך קדימה", לא סוטה לצדדים, מפחד להביט
לאחור.
עברי מסך שחור,
ובאופק שקיעה אדומה מדם.