תמיד אחרי פגישות עם ליהי אני חוזרת נמרצת. אין כמו ישיבה אתה
בבית קפה בשביל להזכיר לי את ערימות הכביסה שיש לגהץ או את
האבק שצריך להסיר. הפגישות אתה מתישות. להקשיב לסיפורי ההצלחה
ההיי-טקיסטים, לראות אותה בבגדים המעוצבים האלה (ולדעת כמה היא
שילמה עליהם!) ויותר מכול, לענות לשאלות שלה. גם היום היא
הצליחה להמריץ אותי, בעיקר להמריץ אותי לסיים את בזבוז הזמן
הזה ולחזור הביתה. היא מתחילה בשתי נשיקות על כל לחי, סקירת
הלבוש שלי בחצי עין, ועוברת מיד לשלב החקירה - מה עם הלימודים?
ולחזור לעבודה? ולעשות משהו?
היא כל כך עסוקה בלהשוות הצלחות שהיא לא רואה שאני כן אשת
קריירה, פשוט לא לפי הסטנדרטים שלה. אולי אני לא עובדת באיזו
חברה מבוקשת, אולי אני לא טכנאית או מזכירה, אבל אני אימא
ורעייה. לכי תסבירי לה שמעניינים ככל שהיו, לימודי תולדות
האמנות, שנטשתי, לדבריה, לא היו מקנים לי את הכישורים שאני
זקוקה להם עכשיו. מה רמברנדט מבין בקיפול כביסה?
כביסה! הריח השרוף מעיר אותי מהמחשבות, ואני עומדת מיואשת מול
כתם שחור שהתמקם לו בחוצפה על צווארון החולצה של דורון. הוא
שוב יכעס, ואני אצטרך להסביר לו שאני עדיין עובדת על זה - לא
פשוט ללמוד את רזי מגהץ האדים בזמן קצר. הרי לפני שהתחתנו לא
ממש גיהצתי חולצות. אבל זה עבר, ואני בהווה שלי. הווה בלי
לימודים בלתי שימושיים, הווה עם בעל מקסים שמפרנס מספיק טוב
בשביל שאני אשאר בבית. כנראה שכמו שהוא אומר, אני באמת לא
צריכה לעבוד מחוץ לבית. יש לי מספיק עבודה כאן.
גם את זה ליהי לא הבינה, ושוב היום היא קפצה עלי עם השאלות
שלה. עוד עכשיו הקול שלה מזמזם לי בראש: "ויתרת על קריירה
בתחום שאהבת, בשביל מה?" מה היא יודעת? זה לא לוותר, זה לבחור.
זה סדר עדיפויות: הבית, דורון, הם קודם. לי יש את ההצלחות
האחרות שלי. את הסיפוק שלי אני מקבלת - במקום על עבודת מחקר
בנושא הזרם הדאדאיסטי באמנות - אז על פשטידה שהכנתי. וזה
מספיק, באמת.
היא אמרה לי היום שאני משעממת, לא הרפתקנית. אני אראה לה מה זה
לא הרפתקנית. היום אני מכינה פירה בטטה במקום אורז. כל ההאשמות
האלה שלה, היום, תמיד, שאני לא עושה כלום בשביל עצמי, זה
בולשיט אחד גדול. יש לי חברות ויש לי חוג התעמלות פעם בשבוע
ויש לי מנוי ל"לאישה" ויש לי את דורון. הוא כל כך אוהב כשהכול
מסודר, מוכן, מאורגן. ובסך הכול, כשהוא מרוצה אז אני מרוצה.
אבל את זה ליהי לא מבינה.
אני ממשיכה לגהץ את החולצה שלו וביד השנייה מנגבת את הדמעה
שמתגלגלת לי במורד הלחי. בגלל החולצה שנשרפה, זה הכול.