תקנו אותי, בבקשה! תגידו שאני טועה, שאני סתם הוזה בהיותי
פתטית. זו הרגשה נוראה, אתם יודעים? מרגישה נרדפת במחשבות שלי,
כשמגיעה המחשבה האסורה. דומה כי פלשו לתודעתי בזה הרגע ואני
חייבת לקבע את עצמי במשהו אחר.
זה נגמר! לעזאזל, תפנימי!!! (לא, זו כנראה המילה שהמוח לא
מסוגל לשמוע אצלי). חשבתי שארגיש הקלה כשאוציא את זה, אך
ההרגשה הסתברה כיותר מבולבלת ונוראה עם הזמן. זה לא מרפה ממני,
כמו דיבוק שנכנס לזמן לא משוער. אני חיה מדי פעם בזיכרונות
שלי, הלוואי והיו שלנו. משהו שהוא סתם זיכרון יפה, וכל יום
מרחיק אותי מהרגע מהנתון. זה הכול. ככה זה נגמר. הוא אפילו לא
חושב על זה, פסח על הרגע כבר ביום למחרת.
אם יעברו 9 שנים, בטוח ארגיש כמו אנוק, ששרה את מישל. הרגשת
נצח שכזו. דומה שהגוף ממשיך לחיות, לצחוק, לבכות, אבל הנפש
מנותקת לגמרי, כאילו ברחה ממני מאיזה חריר. הוא אפילו לא יודע
שאני תקועה שם, לפעמים. וזה נעים, אך כל כך סותר בפרצוף אחרי
שנייה.
מה הגבול בלחיות את הרגע, תגידו? |