אתה יושב למעלה ורואה,
או שאולי אינך רואה,
ואולי אינך מעז אפילו להתבונן
אתה יושב שם במרומים,
מוקף במלאכים
בכיים החרישי עדין כל כך,
יבבותיהם פעמונים
ודמעותיהם מטר

ומי אני שאאשים אותך
הלא גם אני הייתי נתקפת חרדה
וגם בי הייתה אוחזת אימה
למראה תוצאות מעשי

הלא מי היה מבקש לו
דם והרג
ומי היה דורש לו
מלחמות, ונשים שכולות ויתומים כה רבים
ומי היה רוצה
לשמוע בלילות בכי, לא עדין כמו של מלאכים
אלא בכי תמרורים, שיחצה כל לב לשניים
בכי מר, מפה שבעצם, לא חטא בדבר

ומי אני שאאשים אותך
הלא גם אני הייתי נתקפת חרדה
וגם בי הייתה אוחזת אימה
למראה תוצאות מעשי

ואולי אינך שם,
ואולי דיברתי אל ענני מטר ריקים
ואולי לא באמת תשמע את כל הסבל שגרמת
ואולי, רק אולי, עצמת את עינך,
כי אפילו לאלוהים, כן אפילו לאלוהים
יש גבול, ויש רגע
שבו מתחילות לרדת הדמעות,  ובו, כבר אין אומץ להביט

דברים רבים קרו בשמך,
מכל שמותיך, באשר יהיו,
האם אכן דרשת סבל כה רב?
הלא אתה שם, ומה לך אכפת,
באיזה מן שמותיך הרבים תקרא