הימים שלי נוזלים לתוך סדקי הזיכרון, אני שוכחת אפילו לספור,
אבל בבקרי חמישי הגעגוע טורף בי עוד פחד ואני נכנסת ליומן
בפלאפון, לראות עוד כמה זמן עליי להחזיק את המחשבות שלי בתוכי.
בכל שבת אני מתאכזבת בקביעות- איך זה שעבר בי כל-כך הרבה אוויר
חסר משמעות, והריח שלך עוד לא מתקרב?
ושוב השבוע מסרב להסתיים, העקשנות של הזמן נוראית;
אני שולחת מבטים לפרחים שהשארת, מתמכרת מחדש לשירים שפעם היו
מרעידים בי ובך את העולם באותו הזמן,
בתיאום מדויק של שתי נפשות עם אותן הנשימות.
עולה בי מחשבה, מתי את אוהבת אותי יותר?
בזריחות שמולן אני עדיין נקייה,
אבל גם האורות של הכנרת עוד לא עזבו, או בשקיעות,
אחרי שתוכן אחר מתערבב בי והופך אותי לשפע של צבעים ודעות?
אין בי תשובות שיניבו מילים ראויות, רק התחושה הזו שעוטפת גם
במרחקים ארוכים, תחושת בטחון.
אי אפשר למדוד אהבה שכזו, כי לא מילים היא צריכה,
ובעצם, היא לא צריכה דבר.
אני מנסה לאתר פירורים, אולי נשמרו ממני כמה, אולי נשאר משהו.
ממי שהייתי, מהילדה שאת אוהבת עוד ועוד, מהפנים שזיהיתי.
גם תו אחד מהמבחר שאז היית מחבקת בי יוכל להספיק לי, להפריד
אותי מהאלמוניות הזו, שמתבססת ורק נעשית צפויה.
אם המנגינה שלי תפסיק לצרום ויותר חשוב- לקפוץ, אוכל להתקשר
אלייך שמחה, לספר לך בקול מתרגש איך כואב לי להסתובב בקיבוץ,
כי בכל פינה אני מחפשת אותך, ואת הניצוצות שהיו זוהרים ממני
והלאה.
הכל רחוק ממני עכשיו, המילים והידיים שלך, המשאלות שאי אפשר
לכבות והיכולת שקיבלתי, שוב נותרתי אילמת.
אני נוברת בכוונה למצוא כל דבר שניתן לשלוח אלייך, ובעיקר כזה
שיספק לך בית שלא יעלם ברחובות האפורים של אנגליה, הבזק אור
שלא יטבע בתוך העשן שמקיף אותך, וגם לא יסתתר באדי הקור.
הבדידות חותכת את החושך, כאילו שהנר בוער רק כדי להצביע על מה
שחסר. והחלומות מתים בי כל לילה מחדש, להתעורר לצד קירות
שעושים אותי חולה.
אולי הלב יבהיר את עצמו, אבל קודם כל הוא צריך להימצא.
ויש חוטי זהב שלעד יתנדנדו, אבל גם לא יתנו לי את הנחת
כשנפרמים.
רק כשתחזרי, הדרך הביתה תוכל להתחיל להירקם.
3.4.2007 |