כשסבתא נפטרה וכל ילדיה הגיעו לביתה כדי להתחלק ברכוש, אבא דאג
לקחת את השטיח, כמובן אחרי שדאג לנקות ממנו במהירות את כל
הכתמים. נכון שאת רובם לא הצליח אבא להסיר לגמרי, אבל הוא
ודודותיי הגיעו להסכמה במהירות האפשרית שהכתמים הם אפקט
אומנותי מיוחד ושהם היו שם מלכתחילה.
את השטיח הביא אבא הביתה ופרש אותו במרכז הסלון לדאבונה של אמא
ששנאה אותו מהרגע הראשון וטענה שהוא מכוער, מטונף ומסריח בצורה
בלתי רגילה ואז אבא היה ממהר להשתיקה בכעס בטענה שהיא מדברת
שטויות.
אבל אז אמא לא הבינה שאין שטיח זה ככל השטיחים. אז אמא לא ידעה
שמתחת לשטיח של אבא אפשר להחביא בלי שירגישו שיש שם משהו בכלל.
אבא ידע זאת והשתמש בו בכל רגע אפשרי. הוא רק לא ידע שמספר
הדברים שאפשר להחביא הוא מוגבל.
בהתחלה היה אבא מחביא מתחת לשטיח את הדברים הקטנים: את הלחות
של גוש דן, את המינוס בבנק, את שיחת הטלפון שלא קיבל מסבא
לכבוד יום גיוסו לצה"ל, את הסדינים הרטובים שלי אפילו שאני כבר
ילדה גדולה... בשקט, בחשיכה מוחלטת, היה מגיע אבא ומחביא דבר
אחר דבר מתחת לשטיח. הוא הידק אותו ביסודיות מסביב שלא יראו
שצבר נפח.
אמא ואבא לא ידעו שבלילות הייתי שומעת את אמא בוכה שאת ליל
הסדר היא לא מסכימה לעשות שם ואת אבא צועק עליה שהיא סנובית
סכסכנית. במוצאיי החג, כשחזרתי עם אמא מליל הסדר בדרום, מצאנו
את אבא שכוב על השטיח המדיף ריח חזק של מרור ומצה בעודו שקוע
בשינה עמוקה. אז אמא התחילה לחשוד ובאחד הימים הרימה מעט את
השטיח של אבא ונדהמה עד כמה הוא עמוס. היא מצאה מתחתיו דברים
קטנים וגדולים מתקופות שונות, דברים שהיא עצמה כבר שכחה מהם,
אבל מהשטיח של אבא הם זעקו לצאת לחופשי. אמא נדהמה מכך שעל אף
אחד מהם, עתיקים ככל שיהיו, לא אבד הכלח. הכול נשאר באותו
גודל, אותה צורה ואותה רמת טריות (אם אפשר לקרוא לזה כך) בהם
היו בשעה שאבא החביא אותם.
ומה עשתה אמא בנידון? בהתחלה ניסתה לדובב את אבא שיספר לה על
אוצרות השטיח בעצמו. היא שלחה רמזים והוא כאילו לא הבין את
רמזיה. אחר כך שאלה אמא ישירות וכשעשתה זאת טען אבא במבטו
האדיש כי אינו זוכר דבר.
אז החליטה אמא להכות קצת יותר חזק; כשהיה אבא בעבודה היא
הוציאה כל פרט ופרט מתחת לשטיח ותלתה במקומות הגלויים ביותר
בבית (בעיקר במקומות שאבא מרבה להימצא בהם). אמנם אמא דאגה
שהחפצים התלויים לא יבלגנו את הסדר המופתי בבית ובייחוד הקפידה
על מיקומה ושלמותה של התמונה המשפחתית הצבעונית. כמו כן היא
הקפידה על גובה רב בו תתלה את החפצים כדיי שידיים זעירות לא
יוכלו לגעת ושעיניים צעירות לא יוכלו להשקיף, אך כשסיימה אמא
את מלאכתה שאלתי מיד למה יש ריח מוזר באוויר ולמה פעמון הכניסה
משמיע צליל צורם. כשחזר אבא הביתה, קיבלה אמא את פניו בדממה.
היא ציפתה שיבכה, שיצרח, שיצחק, אפילו שיכה אותה בפעם הראשונה
היא קיוותה. העיקר שיגיב למה שעשתה. אך אבא פסח על החפצים
בעיניים משוטטות, הלך אל עבר הספה, התכסה בטבעיות גמורה בשמיכה
שכאילו הייתה שם מאז ומעולם ולא הייתה מלאה טלאים, הביט
בטלוויזיה המקרינה סרט שהדמות הראשית בה נראית לו מוכרת ומיהר
להעביר לערוץ הספורט. בלילה חיכה אבא שכולם יירדמו, ובדממה
מוחלטת אסף כל חפץ וחפץ מפוזר והחזיר הכול אל המקום הקבוע
שמתחת לשטיח.
אבל אמא לא ויתרה. היא חייגה ממספר חסוי לחברת שטיחים בכדיי
לקבל טיפים לניקיון. הם ענו לה שהם לא יכולים לדעת בוודאות כל
עוד לא יראו במו עיניהם את השטיח אבל אמרו לה לנסות להשתמש
בשואב אבק. אמא התעצבנה וטרקה את הטלפון. היא כבר ניסתה את זה
מזמן.
מיד הבינה אמא שצריך עוד יד למשימה, לכן גייסה אותי לאסוף עצים
ויחד הבערנו מדורה. אמא אמרה לי שזה למטרת ביעור חמץ אבל משהו
נראה לי חשוב מן ההתחלה, גם מכיוון שכל הלחם נשאר בבית וגם כי
החודש היה חודש ינואר. במהירות רוקנה אמא את תכולת השטיח אל
תוך האש הבוערת. כדיי להמתיק את המרירות וכדיי לטשטש את עיניי
הבהירות הביאה אמא אפילו שיפודים עם מרשמלו שנצלה באש, ותוך
כדי סיפרה לי על ילדותה המתוקה במושב ועל החיזורים הרומנטיים
של אבא כשהיו סטודנטים באוניברסיטה. בבוקר שלמחרת, קרשי המדורה
הפכו פחם והאש כבתה, אך תכולת השטיח נותרה ללא פגע, באותה
צורה, באותה טמפרטורה ובאותם ריחות כאילו לא פגעה בהם אף לא
פיסת עשן בודדה. "אמא הזרוע השרוטה דומה לזרוע המצולקת של אבא,
לא?"
אבל אמא מיהרה להכחיש והאיצה בי לחזור הביתה כי כבר מאוחר. אמא
שכחה שהפכתי מילדה קטנה ותמימה לנערה מתבגרת ועקשנית. סירבתי
לחזור הביתה מבלי לקבל אינפורמציה על הקומזיץ ההזוי הזה. ואז,
אחרי שהשביעה אותי שבע פעמים שלא אכבס אפילו גרב אחת מלוכלכת
בחוץ, הרשתה לי להעיף מבט בתכולת השטיח. לא הייתי לגמרי מופתעת
ממה שראיתי אבל זה לא היה קל.
אחריי כמה חודשים קשים הבינה אמא שלבד היא לא תצליח לנקות את
השטיח, לכן הזמינה פסיכולוגית שגלגלה את אבא בתוך השטיח לאורך
כל הקליניקה שלה. תגובתו של אבא הייתה "כואב לי הגב".
בהמשך הטיפול, גלגלה הפסיכולוגית את אבא בתוך השטיח במדרגות
הבית שלנו וגם אז תגובתו של אבא הייתה "כואב לי הגב". וזה גם
הדבר היחיד שאמר כשהפסיכולוגית גלגלה אותו בדירה של סבתא אחרי
שבישלה לו את כל מאכליי הילדות שלו, זרתה באוויר את ריח
הנפטלין של סבתא ופיזרה על הרצפה את כל הצעצועים שסבא קנה לו
ביום שעזב את הבית.
בסופו של דבר כאבי הגב של אבא החמירו מטיפול לטיפול ולאבא היו
יותר ויותר תירוצים לדחות את הטיפול הפסיכולוגי. גם את
האורטופד הכי טוב בעיר החביא אבא מתחת לשטיח כדי שאמא לא תאתר
אותו בכוונה לנסות לרפאו.
גם היום אמא עדיין מנסה. היא עדיין מגלגלת את אבא מפעם לפעם
בתוך השטיח, אמנם לא תמיד עם כל החפצים. בכל זאת, זה קצת כבד
לה. ואני? כן, גם אותי השטיח מעצבן הרבה פעמים וגם אני חושבת
שהוא מכוער ומסריח. אבל חייבת להודות שברגעים בהם ההיגיון לא
נותן מנוחה בדיוק בשעה שרוצה לישון ולשכוח, אני הולכת אל עבר
השטיח ומבלי שיראו, מניחה את ראשי על סיביו הישנים, בבת אחת
שוכחת הכול ושוקעת בשינה הכי עמוקה שרק אפשר.