(י"ג בסיוון, תשס"ד, 2/6/2004)

ובחדרים האור כבה וחושך
על-פני הבית
ובעלטה הזו עיניך
ראו הכל,
בדממה אוזניך הסכיתו
שמעו את הרעש הנורא.
ולמראה העיניים
למשמע האוזניים -
אף זקני-העם לא האמינו
כי בחדרים האור כבה וחושך
על-פני הבית.

ובחדר האור נדלק וחושך
על-פני הלב
וניצוץ עלום של אור בוהק
הציף את נפשך המתנשמת.
לפתע-פתאום נזכר בכל מה שכואב,
זעקה חרישית פורצת, אתה צועק:
"אשם, אני, אשמתי", שוב הנשמה רושמת -
ובחדר האור כבה וחושך
על-פני הלב.

כי בחדרי לבבך כבה האור ורוח
מרחפת על-פניו
זיכרון חי ונושם בועט בך
ואינו מרפה,
זכר דמותה ניצב מולך
יום וליל
לבך שוכב בחדר האטום,
נסדק ונפער,
נפתח. בור עמוק ריק נשאר
מתמלא בזיכרונות, בהמון מטמונות
בדמעות -
כי חדרי לבבה נאטמו,
נהרסו
ורוחה מרחפת בלבבך.