במרכז הבמה פעור בור.
מתוכו תוכל לצפות בשלווה
בחוג העורבים המתקהל מעליך.
ועל אף שמוקיריך הם, דע
שגם בהם עוד מנקר הספק.

אל תרפה. עדיין לא.
עליהם להשתכנע שעורך
עודנו מתוח למשעי על השלד.
הנח לנציגיהם לגשת ולוודא
שבד התכריך מהודק ללא דופי,
שאין כל פתח מילוט בנמצא.

סוד ההיחלצות טמון לעולם
בהסחת הדעת.
ממילא האמצעים דלים.
רק כמה ברושים
מזדקרים מעלה כתפאורה.

כך, בעוד רגבי העפר מוטחים פנימה,
תחת מעטה מלמולי תפילה ונהי הספד,
נער מעליך את חייך.

הבקע, כאפרוח, את דוק קליפתם
וצא, נקי מכל משכון ושיעבוד,
בשעת אביב נצחי זו,
אל הרחוב המצהיב כעיתון.

(חג החירות, התשס"ז)