"מי זאת אנה?" הוא התחיל.
"החברה המזוכיסטית הקטנה שלי", עניתי, בוהה ברצפה עם עיניים
דומעות.
"מזוכיסטית?" הוא שאל.
"כן" המשכתי, "אחת שפוגעת בעצמה. אנה כל הזמן צורחת".
"צורחת?"
"כן".
"מה היא צורחת?" הוא שאל.
"הצילו". עצרתי כדי לחפש אוויר, לאחר כמה שניות המשכתי. "אני
אומרת לה לסתום. אבל היא תמיד משתלטת עליי בכוח". הוא הסתכל
עליי במבט שואל, לא מבין מה אני אומרת. "היא מבקשת עזרה, היא
מבקשת שמישהו יעזור לה, היא בוכה".
"למה את אומרת לה לסתום?"
שתקתי.
הוא זז לשנייה והמשיך
"למה היא בוכה?"
"כי היא אומרת שאף אחד לא מקשיב. אף אחד לא עוזר לה, אף אחד לא
שומע".
"ואת שומעת?"
"פעם שמעתי".
"פעם?" הוא שאל בתמיהה, אני לא הבנתי מה כל כך מוזר.
"כן, פעם. פעם כשעוד נשאר מי שיקשיב לה. כשעוד היה לי כוח. פעם
כשהיא עוד רצתה עזרה".
עצרתי, החזרתי את הדמעות פנימה בכוח והמשכתי: "אנה תמיד צורחת,
תמיד מבקשת עזרה, צורחת בשקט, כדי שאף אחד לא ישמע. אבל זה לא
עוזר לה".
הרמתי את ראשי לאחר שעה של שיחה וניסיון להבין מה הולך לי
בראש. עיניו מוקדו בחריטה בולטת מתחת לעין שלי. דם החל לזלוג
ממנה, ניגבתי אותו בכאב. אנה. נזכרתי באנה.
"למה היא לא רוצה שאף אחד ישמע?" הוא שאל.
"כי היא רוצה למות", עניתי והסתכלתי ישר אליו.
"למה היא רוצה למות?" קולו היסס מעט.
הורדתי את מבטי משלו לאחר שהבנתי שהוא זז אחורה בגללו. עצרתי
לשנייה ועצמתי את העיניים. "היא לא מספרת לי".
"אז למה היא לא רוצה שישמעו אותה?"
"כדי שיתנו לה ללכת. כדי שלא יעצרו אותה. כדי שיפסיקו".
התחלתי לרעוד. הוא שם לב לזה והוריד את המעיל שלו מעליו ומסר
לי אותו. מלמלתי תודה והתכסיתי, מעמידה פנים שקר לי.
"יש פעמים שאני שונאת את אנה. כל כך שונאת אותה. אבל בסופו של
דבר זה לא עוזר, אנה תמיד משתלטת עליי. היא לא צריכה להתאמץ.
אני אוהבת את אנה. כל כך אוהבת אותה, אני זקוקה לה. אפילו יותר
ממה שהיא זקוקה לסכין".
"למה את שונאת את אנה?" הוא שאל, עיניו הכחולות שואלות
בתמימות.
"כי אנה לקחה את כל החיים ממני. אנה הרגה אותי. פעם, כשעוד
נלחמתי באנה, היא שתקה, אני צרחתי. היום אנה צורחת. אני
שותקת".
"מה צרחת?"
הסתכלתי עליו בפתאומיות, לא ציפיתי לשמוע את השאלה הזאת. הפה
שלי התייבש לגמרי, ציפיתי לשמוע 'הרגה אותך?' או 'למה הפסקת
להלחם?' איך הוא תמיד שואל את השאלות האלו, שאתה בחיים לא מצפה
שהוא ישאל, השאלות האלו שבאות מהדלת האחורית, השאלות הכי
חשובות, שאף אחד לא היה חושב לשאול כי כולם שואלים את הברור
מאליו ורק את החשוב ביותר. הוא הפתיע אותי. התחלתי לרעוד אך
הוא תפס אותי
"זה בסדר. תמשיכי. קדימה".
עניתי בלחישה כל כך חלשה עד כדי כך שהוא היה צריך להתקדם בשביל
לשמוע: "צרחתי 'די'". דמעה זלגה מעיניי. עיגולים שחורים מסביב
לעיניים, פה אדום והרבה קמטים, מקופלת, לא הצלחתי להבין איך
הגעתי למצב כזה. ואז הבנתי. הורדתי את הראש לרצפה.
"די..." לחשתי שוב ושוב. הוא הסתכל הצידה וחזרה עליי במבט שואל
אך מנחם. נמנעתי מהמבט שלו והמשכתי למלמל: "אני לא יכולה
יותר... לא יכולה להמשיך אתך.. אחת מאתנו... אחת מאתנו תמות.
ואני לא יכולה שזאת תהיה אני - אני חייבת להינצל. אני לא רוצה
למות".
אנה נגעה בראשי עם יד אחת - השנייה ליטפה את הלחי שלי. יכולתי
להרגיש את האהבה הקרה, הנואשות, והכאב. זה תמיד היה כל המהות
של אנה. קפצתי הצידה בכאב.
"זאת אנה?" הוא שאל בעודו תופס ומחבק אותי.
"כן..." עניתי בוכה ומעדתי. הוא תפס אותי. נעמדתי, מנסה לנשום,
ותפסתי בו חזק. "די", לחשתי, אבל לא לו. הוא רק עמד שם וחיבק
אותי יותר חזק, כאילו מנסה להגן עליי מהעולם, שזה ניסיון די
מצחיק - ממה כבר נשאר להגן על מישהו אחרי שהוא עבר את אנה?
נהיה לי קצת יותר שקט בראש, המגע של אנה והלחישות שלה התחילו
להישמע קצת יותר חלש, יותר רחוק. יכולתי לשמוע אותה אומרת שוב
ושוב, "אל תעזבי אותי. אל תמותי. הבטחת שנהיה תמיד ביחד.
הבטחת. אל תעזבי אותי, אני אמות. אני לא רוצה שתלכי, לא יכולה
שתלכי - אל תעזבי אותי".
אבל כל זה, כל המילים האלו שפעם היו צרחות בראש שלי עכשיו היו
דומות יותר ללחישה נואשת יותר מלכל דבר אחר. יכולתי להרגיש את
הידיים שמסביבי מחזיקות אותי קצת יותר חזק. יד אחת התחילה ללטף
לי את הראש, במין ניסיון להרגיע אותי. נשמתי קצת יותר בהקלה,
והקול של אנה נחלש. ניסיתי להצטופף קצת יותר בידיים האלו,
הפכתי את הגוף שלי לכמה שיותר קטן, בינסיון להיצמד אליו, לברוח
כמה שיותר לחום הזה, לביטחון הזה. העיניים של אנה הופיעו לי
בראש, חומות, כואבות, בוכות. והעיניים של מייקל הופיעו לי
בראש, כחולות, צוחקות, חמות ומזמינות. כל אחת מהן הזמינה אותי
לעולם אחר והבחירה נהייתה ברורה. עולם של כאב וקור, או עולם של
חום ורגש. וכל מה שהייתי צריכה לעשות זה לעזוב את אנה. עצמתי
את העיניים יותר חזק, לא רציתי, לא יכולתי לבחור ביניהם.
התחלתי לבכות. לא יכול להיות, חשבתי. זאת, זאת הבחירה שנותנים
לי? ומה אם אני לא יכולה? מה אם אני לא אצליח לעשות את זה?
לעזוב את אנה? זה... זה יותר מדי. התחלתי למשוך את עצמי
מהאחיזה של מייקל, הרגשתי את האהבה הקרה של אנה מלטפת אותי קצת
יותר חזק וזה נתן לי קצת כוח, ניסיתי לדחוף את מייקל, לצאת
מהידיים החמות האלו, להתרחק ממה שבחיים יותר לא יהיה לי. מייקל
הידק את האחיזה שלו אבל נשען טיפה אחורה, מסתכל לתוך העיניים
שלי. הורדתי את הראש, כי פחדתי. ידעתי שהוא יכול לקרוא אותי כל
כך טוב. ולהסתכל עליו ולדעת שהוא, התקווה האחרונה שלי, מתה, זה
יותר מדי, יותר מדי כאב.
הוא שם את היד שלו על הסנטר שלי והרים לי את הראש, הכריח אותי
לחזור להסתכל לו בעיניים. המבט שלו היה חמים ואוהב, ובאותו רגע
הרגשתי יותר כאב ממה שאי פעם יכולתי לדמיין שקיים.
כל כך כאב שכמעט התעלפתי, ובדיוק כשהתחלתי ליפול - החוזק לעמוד
כבר עזב אותי - הוא החזיק חזק, תפס אותי ולא נתן לזה לקרות.
העיניים הצוחקות שלו התקרבו לשלי, ופתאום הרגשתי שפתיים נצמדות
לשלי.
מצמצתי לכמה רגעים וזה הלך, השפתיים הלכו, אבל מייקל נשאר,
עדיין מחזק חזק ומלטף. שמתי את הידיים שלי סביבו וחיבקתי חזק,
הוא התחיל לנשק לי את הפנים ואני שוב הרגשתי דמעות על הפנים
שלי, אבל הוא נישק כל אחת מהן. מעיף ומרחיק אותן ממני, כמו את
הכאב.
הידיים של אנה התחילו להיחלש, לא שמתי לב לזה אפילו. הרגשתי
טיפה משהו, אבל החום ממייקל לא נתן לי להתרכז בזה, הרגשתי את
היד שהחזיקה בלב שלי וגרמה לו לדמם עוזבת. רגש של הקלה שטף
אותי, ומרוב שמחה הצמדתי את השפתיים שלי לצוואר של מייקל, שהיה
המקום המושלם בשבילי לשים עליו את הראש, בין הכתף לצוואר. נתתי
עוד נשיקה קטנה, רק כדי לבחון אם הוא באמת אמתי - באמת שם.
כמה רגעים אחר כך יכולתי להרגיש שפתיים קרות על המצח שלי, אבל
זה לא היה מייקל. זאת הייתה אנה, ידעתי, יכולתי לזהות אותה
תמיד. זאת הייתה נשיקת שלום. אנה אמרה ביי. רעדתי והמשכתי
להחזיק את מייקל חזק. עכשיו הכל יהיה בסדר.
מייקל הרגיש את הנשיקה הקטנה הראשונה, ובאותו הרגע הוא ידע.
זהו, נגמר. טלי שלו לתמיד.
הוא כל כך פחד שהיא תלך ומה שיישאר לו, במקום גוף חם ועיניים
עמוקות כמו הים, יישאר מקום ריק, או גרוע יותר - גופה. הוא
הרגיש עוד נשיקה קטנה, וחייך. זהו, זה באמת נגמר. אבל רגע...
זה לא נגמר.
הוא הרגיש את הגוף הקטן בידיים שלו מתחיל לרעוד, הוא הידק את
המעיל סביבה. הוא ידע שהיא לא רועדת מהקור, אבל מה שהוא בעצם
ניסה לעשות זה לעטוף אותה בחום.
"זה בסדר, אני מחזיק אותך", הוא אמר לי.
חייכתי לרגע חיוך קטן, ופתאום זה פגע בי. הרגשתי את העולם
מתמוטט.
"היא מתה".
"אני יודע..." הוא ענה בלחישה.
אנה מתה. פתאום כל הזיכרונות הציפו אותי. הלוויה, ארון הקבורה
שהונח באדמה, כל האנשים בשחור, הבכי, הקולות, החנק באוויר,
נזכרתי בי, עומדת שם, מסרבת להאמין, רואה את הכול אבל לא באמת
רואה, כאילו אני נמצאת, אבל לא ממש. "היא מתה", אמרתי שוב,
והחלתי לבכות כל כך חזק, זה היה הבכי הכי חזק והכי נורא
שחוויתי בחיים שלי, נפלתי לרצפה ומייקל נפל אתי, מחזיק אותי
חזק, לא נותן לי ליפול, לא נותן לי לשכוח שאני לא לבד. התחלית
לצעוק ולהביא לו מכות, לדרוש שהוא ישחרר אותי. המשכתי לבכות
אבל הפסקתי להרביץ למייקל. "היא באמת עזבה", מלמלתי, בוכה.
לאט לאט הבכי נחלש והתחלתי לרעוד בלי שליטה, ובסופו של דבר,
אחרי מה שנראה כמו שעות, הבכי נחלש עוד יותר ונרדמתי בידיים
שלו, מחזיקה אותו חזק שלא ייעלם לי, מותשת. התעוררתי ומצאתי
אותנו על פיסת דשא, שוכבים בשמש, נשענים על עץ, וריח מתוק מתוק
של אביב, שאף פעם לא שמתי לב אליו לפני זה. גם אף פעם לא
הרגשתי את השמש המחממת על העור שלי, ואף פעם לא שמעתי ציפורים
מצייצות. זזתי קצת כדי להתמקם יותר טוב שיהיה נוח, מייקל נבהל
והרגשתי את האחיזה שלו מתחזקת.
הסתכלתי עליו למעלה, מהמקום שהראש שלי היה מונח עליו, בין הכתף
לצוואר, הנקודה שבטח אלוהים יצר רק בשבילי, זה מקום פשוט מושלם
לראש שלי. העיניים שלו פגשו את שלי.
"בוקר טוב, יפהפייה נרדמת", הוא אמר בקול הרך הזה שלו, רך,
דואג ואוהב. החלטתי שאני אוהבת את הקול שלו. חייכתי, ונשענתי
למעלה כלפיו, מזמינה אותו לנשיקה. הוא חייך חיוך ענק שהאיר את
כל המקום ונשען כלפיי. השפתיים שלנו התחברו, הרגשתי בבית. דמעה
זלגה לי מהקצה של העין, לא יכולתי לעצור אותה.
זאת הייתה דמעה של כאב, התאבלות ומין הקלה מהידיעה שהכול נגמר.
היה משהו שהחזיק אותי ואת מייקל ביחד, משהו שחיבר אותנו, שאמר
לי שהוא לא יעזוב.
התמלאתי בחום, שמש, אור, וריח של אביב. שמתי את הראש שלי בחזרה
במקום שלו ונאנחתי. לקחתי נשימה מלאה בריח של מייקל ורק זה, רק
הריח שלו הרגיע אותי. חייכתי בפעם הראשונה מאז שהכרתי את
אנה-חיוך אמתי. עומד להיות טוב.
"כן, עומד להיות טוב", הוא ענה, קורא את המחשבות שלי. הוא ליטף
לי את השער ונחתי בחום המלטף שלו.
פתאום חלפה מחשבה בראשי. "תפסיק לקרוא את המחשבות שלי!" אמרתי,
מעמידה פנים שאני עצבנית, והרבצתי לו. הוא הסתכל עליי מופתע
והתחיל לצחוק. "חזרת", הוא אמר. דמעה אחת פתאום זלגה לו
מהעין.
חייכתי. פתאום קבר משל עצמי לא נראה לי כל כך חם ומזמין

3.4.07