בסופו של דבר נהיה לו מאוחר, אז הוא התחיל ללכת.
הוא אף פעם לא הבין מדוע עושים כל כך הרבה רעש מפרידות. הוא
חשב שהן דווקא מאורע חיובי, שניתן למצותו בחמש דקות ולהמשיך
הלאה. ללא דמעות, כאב או געגועים. פרידה היא משהו שלא תמיד היה
לו ולכן, כשזה כבר בא, הרגיש סיפוק ולא עצב. אולי מפני שאף פעם
לא נקשר מספיק על מנת להרגיש כך.
הדברים מהם לא הספיק להיפרד, הם אלו שכאבו לו כל כך. כשלא
הספיק להיפרד מיובל, בן דודו האהוב, לפני שמת בתאונת דרכים.
כשלא הספיק להגיד לליהי שלום, לפני שברחה לאנגליה. הוא אפילו
לא שם לב מתי ילדותו נגמרה. פרידה? פרידה היא פינוק ואני לא
מבין למה את צריכה לעשות לי פוזות באמצע הרחוב, כך ניסה להסביר
באנגלית מקרטעת לבחורה מדרומית ללונדון, שכעת אחזה בידו ועיניה
איימו, כמו השמיים, להציף את השניים במטר של מים. "אבל לא
הספקנו להיפרד" ניסתה למשוך את הזמן.
 מנקודת מבטה, היא חשבה שהוא בן-זונה. כזה שאמר לה רק לפני
מספר שעות שהוא ממשיך צפונה אבל בלעדיה, למרות שגם היא היתה
אמורה לעלות באותה הדרך. הוא לא ניסה להשתמש בקלישאות. לא "זה
לא את, זה אני" ולא "אני אחשוב עליך". פשוט לקח את כל העניין
בפרופורציות של קשר שנמשך שלושה וחצי ימים, נתן לה חיבוק
ונשיקה על הלחי, מבלי שהיא תתנגד יותר מידיי ואז פנה לכיוון
תחנת הרכבת. יכול להיות שהוא אפילו חייך.