כבר שבועיים שאני לא ישן. מאז שיעל זרקה אותי. אבל לא בגלל זה.
בגלל הקולות. מלמעלה.
ישבתי מול הטלוויזיה הכבויה, קרוב לחצות, הבקבוק כמעט נגמר.
אני נשבע שאם הייתי עוד טיפה שיכור הייתי בטוח שאלוהים מנסה
לדבר אליי, או לפחות מבקש איזה שוט. הבן זונה מלמעלה דופק את
חברה שלו כבר שעתיים! וככה זה כל לילה כבר שבועיים. בשתיים אחר
חצות לא הצלחתי להיזכר אם אי פעם ראיתי את זאתי שנדפקת שם
כשאני מנסה לישון. אותו פגשתי לעיתים רחוקות. נראה נחמד. לא
מזיק. סטודנט. קול עבה. בן זונה...

כמה פעמים אפילו ארבתי ליד הדלת כדי שכאשר אשמע אותה יורדת,
"במקרה" אוריד את הזבל או אצא עם שוקו (החתול שלי) לסיבוב. שום
דבר. וכבר שבועיים אני לא ישן. אפילו לזיין לא יוצא לי כי לך
תביא מישהי כשברקע כל הזמן מתנגן לו הקונצרט החמישי לאורגזמה
מאת מר זין וחברתו.
אפילו חשבתי לעלות, להגיד לו "תשמע אחי, כל הכבוד על הביצועים,
אבל יש פה עוד אנשים..." אבל לא היה לי את האומץ. חשבתי לישון
עם אטמי אוזניים, אבל אחרי שלושה ימים שאיחרתי לעבודה כי לא
שמעתי את השעון המעורר ויתרתי.

לילה אחד היה השיא. אני נשבע שאפילו שוקו כמעט גמר מרוב
הקולות. כל הבית רעד (ובבוקר לא דווח על שום רעידת אדמה...).
קמתי בבוקר, או יותר נכון היה פשוט בוקר, כי לא ישנתי כל
הלילה. שטפתי פנים, הוצאתי את שוקו להשתין והלכתי לקנות
סיגריות. בדרך חזרה, כשעליתי במדרגות ראיתי שהדלת של השכן
פתוחה למחצה. הנחתי את שוקו ועליתי למעלה. הגעתי לפתח הדירה
ופתחתי את הדלת לרווחה. יעל עמדה שם בחלוק והכינה ארוחת בוקר
(ביצים, הנחתי).
היא אפילו לא ראתה אותי. אחרי שבוע עברתי דירה.