היום, לפני ארבע שנים אמא שלי מתה, באותו יום ממש בו אבא שלי
השיב את הכרתו לבורא, עשרים ושלוש שנים קודם לכן ואמא שלו ראתה
את החוף של יפו, מתקרב ומתרחק לסירוגין, מסיפון הספינה  העוגנת
בפתח הנמל, לפני כמעט מאה שנים. אותם גלים סוערים עם הינומה
של קצף, שאני רואה עכשיו, דרך החלון המקומר, המשקיף אל הנמל.

אישה צעירה עומדת על הסיפון הרטוב, בגשם, במעיל כבד. שערותיה
מצליפות על פניה. השמש שקעה לא מכבר, אור אחרון מאיר את
גבעותיה של יפו, מתקרבות ומתרחקןת, עננים כבדים רובצים מעל
החוף המיוחל. היא לא מרגישה את הגשם המתחזק, הניתך על הסיפון.
האישה, אוחזת בזרועותיה תינוק בן חודשים ספורים, מכסה את ראשו
מהגשם השוטף. ילד נוסף, כבן חמש, מושך בשמלתה של אימו, שואל
שוב ושוב "האם הגענו, אמא? זאת ארץ ישראל?"

עיניה של האישה נעוצות בחוף המתנדנד מולה. בחלונות הבית הבודד,
המתנשא מעל הנמל, מולה,  נדלק אור. אור בודד ברצועה של חושך,
לא כמו הנמלים באירופה, בהם עגנה בדרכה הארוכה, שהיו עמוסי
אורות. הנמל הזה, זר ומוזר, לא דמה כלל למחוז חפצה אותו דמיינה
מואר באורך רך וזהוב.

האישה הצעירה רואה ממקום עמידתה, על הסיפון, את הסירות הקטנות
מתקרבות אל הספינה, בחושך היורד, נאבקות באומץ בגלים. היא תוהה
על המרחק בין יצירי דמיונה לכלום אליו היא צועדת, ברוח ובגשם,
חושבת על בעלה שאולי לא תראה שוב לעולם, מאמצת אל גופה תינוק
רטנוני העוצר את בכיו ומתבונן, פעור עיניים, סביבו. התינוק
הזה, עיניו נעוצות, מהופנטות, בנקודת האור המרצדת, הוא האבא
שלי ואני היא זו המדליקה בחלון, עם רדת החושך, את העששית. מראה
לו את הדרך אל החוף.

האם הסיפורים שטווית בי אמיתיים פחות ממה שהתרחש במציאות? האם
קרעי הזיכרונות שיצרו מרקם עצמאי, תקפים פחות מכל מה שקרה? האם
התמונות שאני רואה, שהבליחו ונעלמו שנים ארוכות בטרם נולדתי,
האם כל זה דומה במעט למה שאכן קרה?
אני מלאת ספקות. שמיכה עבה של הסתרה מכסה את הקולות.
מה היה? למה היה? ואיך קרה? מה קדם למה? מה הוביל את מה? ומה
הביא למי שאני היום?
המעט שאני יודעת על שהיה דומה לידוע לי על העתיד להיות. מעט
פחות מכלום.

אני, שרואה מפלצות בעננים, במבים לוחשים בגחלים של האח, חתולים
מייללים באולטרה סאונד, יודעת שהזיכרונות שלי מהמקומות בהם
מעולם לא הייתי, אמיתיים יותר מכל מציאות. הדמיונות שלי הם
האמת ומה שהתרחש לעתים קרובות נוטה לטעות.

סבא שלי התאבד פעמיים. בפעם הראשונה עלה אשר מוסנזון בצעדים
מדודים במדרגות הבניין הכי גבוה בתל אביב של אמצע שנות העשרים
וקפץ. הסיבה שקפץ אל מותו ושבר את שתי רגליו הייתה שהאוניה
שהובילה את אשתו השנייה, דבורה ב', ובנו הקטן יגאל, עלתה באש
בלב ים.
דבורה ב' הייתה אשתו השנייה של סבא שלי, אשר, שבאה במקום סבתא
שלי, דבורה א', שגססה מקדחת צהובה בבית האבן הקטן בעין גנים,
שני ילדיה מחובקים מעבר לקיר, עוקבים בחרדה אחרי נשימותיה
הכבדות, האיטיות, הנחלשות בהדרגה. הנשימות האלה, הנלחמות על
האוויר, ליוו את אבא שלי לאורך כל שנותיו, חוזרות גם אלי
בסיוטים.

האם הכל מקרי ורק אני היא זו, המחפשת מפלצות בעננים, יוצרת
הקשרים נטולים משמעות, קושרת שיוכים?