על כל מילה החומקת מבין שפתייך מבלי שתתכווני לכך; על כל צעד
שאת פוסעת לעברי בהיסח הדעת; על כל תנודה חסרת משמעות לכאורה
של עפעפייך; על כל רגע שחולף ונטמע בזכרונותיי כעוון מפני
שעודני חיה.
אמרי לי שוב את המילים שאת יודעת כי אני משתוקקת לשמוע, חזרי
שנית ושלישית על אותם הדברים הפלאיים שאת משחררת מתוך מחשבתך,
מעמקי נפשך, או כלאחר יד מתודעה שטחית של התעוררות כפויה.
אין עוד מקום בלבי, מרחביו נאטמו מפאת מעשה-צדק שהיטיב עם
העולם אך לא עימי. ומי אני? בת, אהובה, אחות... טיפת דם ארורה
בשלולית אנושית ללא קץ.
אלימה ואוהבת, זועמת וסלחנית, חסינת אש ומצולקת עמוקות.
ואת? אהובתי היחידה, שמבע עיניה משונן ואש הווייתה נהנית לחרוך
ולזרוע הרס בעודה מפיצה אור מלאכי.
אמהית וצולבת, אוהבת ונוטרת, נפלאה ואיומה כסערה גועשת.
קבלי עלייך את עול אהבתי כפי שקיבלת מאז ומעולם, דעי כי אטעה
כמה שאטעה ואתנצל עד שלשוני תצנח מפי ולא אוכל עוד לדבר. דעי
כי אין אדם הקודם לך בחיי, ולעולם לא יהיה.
רק חזרי ואמרי את המילים.
אמרי זאת שוב, אינני עוד בטוחה בכך. כווני את אלומות האור
הקבועות בפנייך במקום בו ראוי שיהיו לך עיניים אל תוך עיניי
שלי, ודברי...
ימיי נמסים אלה אל אלה. את ההבדל האחד בין יום למשנהו.
דברי אליי.