לא!!!
לא! לא! לא! לא! לא!
היא צורחת. משתוללת.
אני רק יושב על הספה ובוכה.
כשהייתי בן 7 כעסתי על ההורים שלי שקנו לאחי הקטן אופניים
חדשים ליום ההולדת, ולי הם לא קנו כלום (ימי ההולדת שלנו די
קרובים, אז הזכרון היה די טרי).
כלומר, הם בטח קנו משהו, אבל לא בסדר גודל של א-פ-נ-י-י-ם.
היינו רבים הרבה, אח שלי ואני. אבל דאגנו אחד לשני כל הזמן.
ככה זה כשהחדר שלי והחדר שלו זה אותו חדר. אחווה של פושעים.
אחותי הייתה סובלת מהפעילות המאפיונרית הזו הכי הרבה.
עדיין לא ברור לי למה התנכלנו לה בדרך קבע.
אולי כמו שכעסתי על זה שאח שלי קיבל משהו שאני לא קיבלתי (מתנה
גדולה ליום ההולדת),
אז שנינו כעסנו עליה שיש לה חדר משלה.
הרבה יותר קל לכעוס ולהתמרמר על צרות אישיות,
מאשר לשמוח בשמחת האחר.
צ'רלי רץ לכביש.
באותה שנייה הכל פשוט עצר.
הכל, חוץ מצ'רלי. חוץ מהכביש.
לפני שנתיים, היא הייתה הדבר הכי מדהים שפגשתי.
לפני שנתיים, כשהיא אמרה "כן", אחרי ששאלתי אותה אם היא רוצה
לצאת, זה היה הדבר הכי מפתיע שקרה לי.
לפני שנתיים, הייתי מרחק חודש מלחגוג בתול-לדת (שנה לפזל"ז).
לפני שנתיים, לא הייתה לי חברה אף פעם.
עכשיו, היא רוצה שנפסיק עם זה.
היא אומרת שכבר כמה חודשים זה לא זה.
והיא צודקת. כמה שהיא צודקת.
כשאני חושב על זה, אולי זה אף פעם לא היה זה.
רק רציתי שזה יהיה.
זה יכול היה להיות כל כך מושלם אם זה היה זה.
אבל זה לא זה.
עכשיו, כשצ'רלי איננו, אין לנו מחוייבות לכלום.
החוזה של השכירות נגמר עוד שבועיים.
אם רק היה לי הכוח, הייתי שובר כל פריט ריהוט בדירה הזו.
אני אקח את הדברים שלי.
אני.
שלי.
