וכך האהבה נגמרת.

בהתרופפות קשרי העצבים
בריקבון הרקמות
בקודש המלאות
קבור בחול האשליות

בעולם שיש בו מוות
אין לי זכות להאחז
באהבתי אליך

הייתה לי הזכות הזאת
עד שנידפה ממני הטוטאליות
עד שהבנתי שלא רק האהבה מובילה למוות
לא רק השיגעון
לא רק רצף הבנות בגשם תודעה הביל

הכל
מוביל

בעולמך, עולם הנשמות הנצחיות
שללו ממך את הזכות
להניח לרגע שוב את גופך המלטף
את בליל מחשבותיך הסוערות
לצד עולמי שיש בו מוות, שיש בו חומר, שאור וחושך בו נוצרו
אחרי המאורות

האהבה הזו מתה מזמן, והיא תמשיך למות
גם מחר באביב סופות אפור, גם עוד שנה בשלוות שמש הדרום
כשאחלום אותך מופיע לפתע פתאום

מתדפק על דלתי ומחבק

1:51 3.4.07 ערב פסח והרבה קפאין

געגועים חורצים פסי להבות קפואות

לפירוש הבית שלפני האחרון, להלן תאוריה על עניין מסויים בספר
בראשית... בריאת האור והחושך (יום ראשון) קדמה לבריאת המאורות
(יום רביעי), להלן, היום והלילה הם שגורמים את המאורות, ולא
להפך. המאורות גורמים את החגים והמועדים, את החודשים והשנים,
את תפיסת הזמן הארצית, מושג נצפה למהות נשגבת קיימת. למה הדבר
דומה? לכמיהה שלנו. האהבה שבראשי, האור והחושך, יוצרת את האדם
שנדמה לי שמולי, את המאור שיש לו גם תפקידים סמליים עיקריים
אחרים. תיאורטית, אפשר לומר, שחשבנו שבן הזוג הוא היוצר את
הקירבה והמהות, אבל בעצם ההפך הוא הנכון.