המחברת חלקה והדפים עם השורות האדומות' כאילו קורצים לך למלא
אותם במילים ומשפטים אובדניים. רק לקוות למשהו יותר טוב לעשות
באותו הרגע, כמו לקום יחפה מהמיטה ועל קצות האצבעות לצעוד לעבר
המקרר, לפתוח אותו ולהתייפח שעכשיו חצות וקצת ואסור לאכול
כלום. באמת אין משהו יותר טוב לעשות, מלבד לשבת ולבהות בקיר או
בתמונה שמעל הטלוויזיה, לא באמת הבנת מה מצוייר בה, או התעמקת
בצורה שבה הצייר העביר את המכחול. אין לך חלומות או אביר על
סוס לבן לחכות לו - הרי כבר פספסת את הרכבת שלך, - או כבשים
לספור ולקוות שיגיע כבר הבוקר ותוכלי לאכול. אין לך בחור
לחשוב עליו, בזמן שהשמיכה נוטה ליפול לך מהגוף או כשהמים
מטפטפים להם במורד הרגליים. לפעמים נדמה רק שנותר לרקום את שמם
של אנשים דמיוניים בחוט דק ולראות איך החוט נפרם עם הזמן, איך
הם נעלמים. האורחים הלכו כבר מזמן, השאירו לך שולחן מלא
בשאריות מזון וכוסות יין חצי מלאים, שתצטרכי לשטוף.
ולך, אין שום חשק כבר לכלום, הניצוץ אבד כבר מזמן והוא לא
יחזור, כמו שאנשים מתים לא קמים לתחייה. את תחכי ליום שבו
החיים ייקחו אותך לממד אחר, לעולם קצת שונה; עולם מלא באותם
אנשים שנשמתם נלקחה ונסגרה בקופסאות קטנות בצבעים שונים, חמים
וקרים; עולם שבו הניצוץ יחזור לך לעיניים ותדעי שוב מהו אושר
אמתי; עולם שבו תהיי עם אהובך, שנשמתו נלקחה והושמה בקופסה
צבעונית בצבע השמיים, אהוב לבך. שם תוכלי לאכול כמה שבא לך,
ולקחת קופסאות כמזכרת, לקחת חיים.