די, אתה חונק אותי. אני לא נושמת. אני לא חיה. אתה גורם לי לא
לרצות לחיות את החיים האלה. די, נו, בבקשה, תלך. תלך, מה אכפת
לך? מה אכפת לך לראות אותי חיה חיים נורמלים? לא מתייסרת בכל
דקה? די, אתה חונק אותי. חונק.
אתמול ישבנו בבית קפה ושאלתי אותך אם זה נורא שאני חושבת עליו
עדיין. שאלתי בשקט, כי זה עצוב, אפילו מולך. ענית שמה פתאום,
זה נורמלי לחלוטין, שכולנו בני אדם ושאי אפשר לצפות שנשכח גם
אם עבר הרבה זמן.
ואני השפלתי עיניים למיץ תפוזים שלי וערבבתי עם הקש, כי את לא
אוהבת את החתיכות הלבנות ותכף תשתי ממנו, ושאלתי בשקט עוד יותר
"ואם זה כל הזמן? זה עדיין בסדר?". ואת... את רק חייכת בעצב
והדלקת סיגריה.
חגים, לא מעניינים אותי. מלחמות, לא מעניינות אותי. אתה, בכל
הדם זורם לי כמו מחלה חסרת מרפא. מבעבעת. כזו ששורפת הכל
וצורבת בורידים. ואתה לא כאן
לא כאן
לא
אני חושבת שאני מאוהבת בך. נדמה לי, רק נדמה, שאחרי שלוש שנים
הרצון לנשום לך את הצוואר לא השתנה. אני בטוחה, אני אוהבת
אותך. למרות שזה משתווה ללאהוב סרטן.
איך אתה יכול להפנות לי את הגב? כשאתה יודע שאני צריכה את
המילה היחידה שלך כדי להירגע, את היד שלך עליי כדי לנשום סדיר.
את העיניים שלך כדי להירדם.
איך אתה יכול? אני הבמבי הפצוע של החבר'ה. כולם מנחמים כאילו
אני באבל תמידי, ורק כשהמוות באמת פוגע, נעלמים כמו ציפורים
בגשם. עפים. רחוק.
כולם רוצים לקחת אותך רחוק, ממני, מעצמך, לשמור אותך להם. לאחת
המיוחדת, מיוחלת, שראויה לך. יש לי סיוטים עלייך, עליי, עלינו.
הם שחורים וחסרי מנוחה. חונקים.
אתה לא נותן לי מנוחה. אני רוצה שקט. להבריא ממך. במקום שתקל
עליי, היית עוזב לאט, בקטנות, במקום לחתוך ולא לתפור. להשאיר
אותי ככה מדממת ברציפות שנים. זה לא הוגן.
אתה חונק אותי. די. תרפה. לא רוצה לשמוע עלייך, מה אתה עושה
ואיך אתה מוצלח וצנוע, לא רוצה לראות את הפרצוף שלך ברחוב, לא
רוצה לנקום, רק לנשום.
הסיוטים לא עוזבים
כל פעם משהו אחר
חיוך שלך
האצבעות שלך
הכל מפורק ושבור
הכל מפורק
שבור
הכל. |
