כל כך הרבה זמן עבר...

ועכשיו ערב חג
ואני מחריש ובוכה,
מסתיר את הדמעות,
שאמא לא תראה.

עשרים וחמש שנה ועודני ילד...

סוגר את החלונות,
מתכווץ בכסא,
בולע את הדמעות-
שאמא לא תראה.

מתיישב על הספה,
מדליק הטלוויזיה,
בוהה במסך
ומעביר ערוצים.

פותח המקרר, בודק-
העוף לא טעים,
הדג והכבד לערב,
נו טוב-
שוב ננגב פיתה בחומוס.

שיחות שלא נענו.

מחייג...
-"חיפשת אותי?"
-"רציתי לאחל חג שמח."
-"תודה רבה, ומה שלומך?"
-"תודה, הכל בסדר,
נתראה בעוד יומיים."

מחייג...
-"חיפשת אותי."
-"כן, יש איזה (בלה בלה בלה)..."
-"טוב. שלום."

מתארגן לשינה בטריינינג
וחולצה מהבחירות הקודמות.
על מקלחת ויתרתי,
אף על פי שאני לא אוהב
להיכנס למיטה מלוכלך.

לפני השינה מתיישב ליד המחשב
ובודק מה חדש בגזרת האתרים האלה
שנכנסים אליהם לבד
בשעת לילה מאוחרת
בחדרים חשוכים.

גומר והולך לישון.

מתעורר בבוקר בטריינינג
וחולצה מהבחירות הקודמות

-"מה דעתך לעזור קצת?
לזרוק את הזבל..."
-"נו טוב, בסדר..."

-"אז מה סיכמנו,
שאתה מחזיר את סבתא וסבא בערב?"
-"נו טוב, בסדר..."

לכל דבר יש מחיר.

מרוב שעמום
כבר המוח מנוון
וקשה לו לזכור
מה רצה עוד לכתוב.

וכולם כבר מתחילים להגיע
וצריך להפסיק להסתגר בחדר
ולהתחיל להיות מנומס
ולבוא להגיד שלום
ולחייך שהכל בסדר
ולעזור להביא כיסאות מהמרפסת.

ועכשיו באמת כבר לא זוכר
מה רצה עוד לכתוב.

חג שמח.