דבר לא רגיל קרה לי היום. למרות שיש המון, המון דברים שעלולים
להיכנס תחת הקטגוריה דבר לא רגיל ביום הדי רגיל שלי. אבל הפעם,
זה באמת שונה. כלומר החיים שלי לא יישארו אותו דבר אחרי היום.
היום הממוצע שלי עלול להיתפס כדבר די בנאלי ומשעמם. לקום
בבוקר, לצחצח שיניים, לשתות משהו חם, ללכת למכון, לאכול, לנוח,
קצת מחשב, טלוויזיה, לצאת עם חברים, לקרוא ספר, ללכת לישון. זה
בעצם היום הממוצע שלי אחרי הצבא, כל זה אמור להשתנות אחרי
ה-11.4 אבל זה סיפור אחר לחלוטין. זאת אומרת שדבר לא רגיל ביום
שלי הוא דבר שעלול להיתפס בעיניכם כזניח או דבר שהייתם מתעלמים
ממנו לחלוטין. זאת אומרת גם גרגר חול בצבע ירוק זית בקבוק נישא
על גבי רוח דרום-מערבית (הרי ידוע שעל הרוח הזאת לעולם לא יגיע
גרגר חול בצבע כזה) היה מעביר בי "עור ברווז" ומרגש אותי.

אבל זה שונה! כי זה הדהים אותי, זאת אומרת נפעמתי, לבי החסיר
פעימה, זה פשוט... משהו שהשלמתי כ"אבוד", חסר סיכוי, מערכה
מובסת. אז אי שם בצהרי היום (מקביל לבוקר בשבילי), ראיתי את
זה. בהתחלה שפשפתי את עיניי כלא מאמין, ואז, כשפקחתי שנית את
עיניי, הם עדיין היו שם... הופתעתי, קראתי בקולי קולות בבית
"... אימא אימא בואי תראי..." דבר שהיה הרבה יותר שפוי אם אימא
שלי הייתה בבית, או בכלל אם מישהו היה בבית. לעומת זאת החתול
שלי הגיב, הוא התעורר וקפץ מהספה על הרצפה. התבונן בי כאשר הוא
מטה את הראש שלו הצידה. זאת תנועה די מביכה כשבעלי חיים עושים
את זה לאנשים, זה כמו שהחתול אשכרה אמר לי "רון יא מטומטם מה
אתה עושה". התבאסתי, אבל לא מספיק כדי להוריד את העיניים מהם.
החתול שלי לא יודע מה זה, כילד...

התקרבתי על מנת לראות טוב יותר. הם אכן היו שם! כאילו ישבו
לנוח מיום עבודה ארוך, על מנת לנוח, שם בין שאר הרהיטים
בטרקלין שלי, בבית שלי. הם היו כחולים בדיוק כפי שזכרתי אותם,
עם סוליות לבנות. רציתי לבכות, זה לא עוד בדמיון שלי, אני באמת
מצאתי אותם. אוי כמה שאשמח לראות את הפרצוף של אימא שלי עכשיו!
"את רואה אמרתי לך!" כמה היא הטיפה לי על הדמיון שלי.

זהו, אני בטוח, זה הם, הדרדסים, שם על השטיח שלי בבית שלי,
בדיוק כפי שזכרתי אותם עוד מתקופת ילדותי. אני לא מדמיין, לא
עוד ילדות אבודה, מעכשיו הוריי יתייחסו אליי כבוגר, וכהוכחה
אראה להם ולעולם את הדרדסים. כחולים, עם נגיעות לבנות צחורות.
אני חושב שאני תיכף בוכה.

את רגעי הילדות שלי אף אחד לא ישיב, חשבתי. את כל הפעמים שבהן
גערו בי הוריי ונזפו "אויש רון, אתה כזה מעופף!" עכשיו אף-אחד
לא יתנצל. הסתכלתי שוב לוודא שאני באמת ער, הם שם על השטיח,
נחים להם בשקט, לא הולכים לשום מקום, ממתינים רק לי, שאצלם,
שאתעד, שאבצע את כל ההוכחות שהעולם יצטרך כדי להאמין שהם באמת
בבית שלי.

אני חושב על הפרצוף של אבי, כאשר אספר לו עליהם. אזכיר לו איך
יום אחד רצתי אליו ואמרתי לו שמצאתי את הדרדסים, והם בבוידעם
בבית. אני לא אשכח "...אויש רון, אתה והדמיון שלך! מה יש להם
לחפש בבוידעם? פשוט תודה שלא ראית אותם וזהו! אגדה, מיתוס,
חלום בהקיץ..." כעסתי, המילים שרציתי לענות לו עקצצו על שפתיי,
דמעותיי הפכו לזרם דם חם, למה אף פעם לא האמינו לי, למה היו
חייבים להרוס לי, ולהאשים את זה שאני ילד. למה תמיד היו צריכים
לגעור בי, גם כשסיפרתי אמת. למה לא יכלו גם הם לראות את הדברים
כפי שאני רואה, או לפחות לנסות, למה תמיד היו חייבים לקחת הכול
בכבדות ולהכניס היגיון.

צעקתי בכל הקול בבית: "אבא, לא אכפת לי איך הם הגיעו לבוידעם!
לא אכפת לי מה יש להם לחפש שם גם! תסתכל בעצמך..." המילים
הדהדו בין ד' אמות הבית, החתול שעד עכשיו היה רגוע על הרצפה,
קפץ והתחיל לרוץ כאחוז אמוק בחדרי הבית עד שנתקע באיזה דלת
בצליל רעש כבד. עכשיו כל מה שנשאר לי זה להמתין. להמתין עד
שהוריי יחזרו מעיסוקיהם החשובים, פה בבית, עם הדרדסים.

החלטתי לאחר המון מחשבה, שלא אצלם. "אם הם לא יאמינו לי זבש"ם
(זאת בעיה שלהם)", חשבתי לעצמי. התקרבתי לדרדסים באטיות, שמא
"יברחו" (למרות שבלבי ידעתי - הם שלי עכשיו, לא כמו בשאר
הפעמים שחמקו מבין אצבעותיי). כשאחזתי בהם סוף סוף, קירבתי
אותם לראשי, אני מוכן להישבע שאחד מהם אמר סליחה, אבל אני לא
בטוח וזה לא כזה משנה; כעת הם בידיי ולא יכולים לברוח לשום
מקום.

הידקתי את אחיזתי, פרשתי את רגליי על השטיח בסלון, ונעלתי
אותן. אחרי שנים שלא נגעו ברגליי, השבתי אותן. נעלתי אותן, נעל
אחר נעל. פרוותיים כחולים, עם כתמי טיפקס לבנים, בדיוק כפי
שזכרתי את נעלי הבית שלי.

לפעמים הפסיכומטרי יכול "לדפוק" לך את המוח.
ובכלל מה זה דרדסים, מי משתמש בזה, אנפילאות.
שפה עברית יכולה להיות מאוד מוזרה.