רציתי לצייר לך
תמונות מיוחדות
כמו של דייגו ריויירה
שראיתי עכשיו.
אז
התיישבתי עם עט שאוהבת
והתחלתי לרשום לך.
ציירתי לך אישה שיושבת
על כיסא גדול
וכחול
בשיער מלא ומעט פרוע
מביטה במבט מתגעגע בליל אמש
שלא מומש.
רציתי לצייר לך דמעה
קטנה,
אז הוספתי אחת קטנטנה.
ולא,
לא דמעה של עצב.

הוספתי וציירתי מחשבות אוהבות
שלה.
רציתי לצייר לך אותה,
כל על כל גווני חיוכיה
רציתי לצייר לך אותה,
ככה,
אוהבת .
אז ציירתי מה שבאמת רציתי...

ואז החלטתי שאולי כדאי שאצייר גם רקע.
ציירתי רעמים שרועמים סביבה עכשיו
הוספתי את הקולות.
ציירתי את הלחות הרבה שנשמה אל תוכה
עת פתחה החלון להקשיב לבוקר הסוער שבחוץ.
ציירתי את השקט הרועם שבחוץ
ואת השקט שבפנים,
ואת השקט הרועם שבפנים
ואת השקט שבחוץ.
ככה,
ממש כמו שלימדת אותה,
בשיעור הראשון.

ציירתי את החדר המעט חשוך
ואת הפינה המוארת במבטך,
כאשר אתה שם איתה.
ציירתי את המוסיקה השקטה
שבקעה מקופסה, וגלשה וגלשה
אל הפינה, ושם עטפה אותה בחיבוק
עדין ונעים כמו בשמיכת הפלנל
הכחולה, איתך...

אחר כך קצת נחתי
וחשבתי,
שזה כמו להקריא לך סיפור
סיפור על בד,
סיפור על נייר
סיפור בהמון בצבעים
על זכרונות אובדים מליל אמש
על לילה שלא מומש...
על חיוך
על תחילתה של הבנה
על אהבה שבאה מבפנים
על מחסומים שנמסים
על נשיקה שלא טועה בדרך
על רגשות חמים
וגם על יצרים...

וחשבתי שהציור הזה,
הוא כמו סיפור.
סיפור בהמשכים