סוף סוף. כמה שחיכיתי לו...
הגשם
כל כך הרבה זמן חיכיתי לו. נמאס לי כל הזמן מהחום, מהזיעה,
ומהעצבים.
חיכיתי שוב לשמוע את הרעש של הגשם שיורד בחוץ ברחוב, להריח את
הריח המתוק והעדין שלו. רציתי פשוט לרוץ החוצה עם הפיג'מה,
ולהרגיש אותו נוטף עליי, טיפה אחרי טיפה, להרגיש אותי קרובה
אליו, איך שהוא מלטף אותי וגורם לי לצמרמורת קלה.
אני יודעת שזה נראה כאילו אני סתם ילדה קטנה שמתרגשת מהגשם
הראשון, אבל לא זה לא נכון.
וגם אם אתם חושבים שכן, אז לא אכפת לי מה תחשבו.
הבוקר שהתעוררתי פשוט שמעתי אותו. ידעתי אתמול שהוא הולך להגיע
אבל חשבתי שסתם יהיה טיפטוף כזה, אבל לא.
פתחתי את החלון וראיתי אותו. יורד בכמות עצומה ואני מחייכת עם
דמעות בעיניים.
רציתי שלא יפסיק. כל הזמן זימזמה לעצמי כאילו מנגינה חלשה שרק
אני יכולה לשמוע:"שלא יפסק. שיתחזק. שיחלש ואז יתחזק שוב"...
עכשיו הוא הפסיק ואני מרגישה כאילו אני שוב מתגעגעת אליו.
מצד אחד רוצה שיחזור, מצד שני, כל כך נפגעתי ממנו בחורף שעבר
ואני לא רוצה להיפגע שוב.
בוכה ונרגעת קצת.
מה אני עושה עם עצמי?
הייתה לנו מערכת יחסים יחסית קצרה, אבל מאז אני לא מפסיקה
לחשוב עליו. אולי פיתחתי אובססיה לגביו?



מי אני בכלל?



פתאום מציצה אליי השמש מבעד לעננים, דוק של חום מחסה ומחמם
אותי קצת, כאילו מעודד אותי שיהיה טוב.
בסוף יהיה טוב.