ה-23 בפברואר.
אני עוברת מהעיר הצהובה הזאת,
את כל ההתיישנות הפתטית והבורגנית, את כל מבטיך הנבוכים כשאני
תוקעת יתד ברגלי השמאלית ומכריזה על טריטוריה חדשה למלוך בה,
ואפילו לסלק את כל הקיטשיות מתוך העיניים המבולגנות שלך,
את כל גלגולן,
את היגע שאני סוחבת איתי כמו חולצה רטובה במהלך השביל.

אפר רוקם את אפי, את כל חותמי - ומטביע בי עייפות, שוכחת מהן
באמת מטרותיי, ולאן שלא אתהפך, אנשים יביטו בי כאילו יצאתי
רטובה מהאמבטיה מוקדם מדי.

חצי עיר מדברת עלינו, יקירי,
איך אתה מסביר את כל הפלאשים שקופצים לי לעיניים כשאני מנגבת
אותם בקדחתנות מרבית,
הם לחים ומצוברחים (האישונים), מרכיבים לי צורת לבוש חד-גונית
של המסיבה המטורפת, בה כולם נעים כמו ספגטי - ללא שמץ של
הומור,
כולם נעים במין צורה חובבנית עם מימיקת הזוועה ומבטים
חודרניים, והם מלבדי,
לובשים את הפנים שלך כמו מסכה.
אני כבר לא נהנית כשאנחנו שוכבים, אתה לא מסעיר אותי, אתה לא
מרים אותי מהמיטה ומקפל אותי לחתיכת נייר מצומקת בתוך הידיים
הגדולות שלך,
ושם -
במקום המעוות והצחיח במוחי, אני מקבלת פרופורציות אודות היחסים
הכוחניים שלנו, בהם אתה מכאיב לי על מה שעוללתי לך כל היום, על
ההתנשאות המליצה והילדותית שלי אל מול אנשים זרים, וכמה שחשוב
לי להפגין עצמאות,
וכמה שאני נאבדת בין זרועות התמנון שלך שכובשות את המסך
ומעלימות אותי ברקע.

אני נזכרת בימים בהם ריגשת אותי, בהם נהגת להתהדר עבורי
ולהחביא את כל כותנות המשוגעים עם הקולבים שלהם, בתוך ארון צר
וקודר.
פתחתי אותו לאחרונה וגיליתי שם מנהרה אל מימד אחר, כמו בסרטים
ההוליוודים, אל תוך חיות המחמד של הבורגנים, ככלבה מיוחמת,
ניתרתי אליך ובתוכך, הרגשתי את הכוך החמים והבטוח הזה שכולם
מדברים עליו בתכניות הבוקר הנדירות, והקפה שאתה לוגם, חזק וקצר
אחרי המעשה הנבזה.

אולי אני נוטה לחשוב בצורה דיכאונית מלכתחילה בשביל שאוכל
להשתמש בך כמוזה מנצחת,
כאחת שלומדת על בשרה מהו הכישלון:

אני צברתי וותק בכך, אין לי שום ספק בכך, אני תופסת את כל
עניין המין כדבר שגוי,
כחטא שאין לסלוח עליו,
אפילו לא בשיחות החולין שאנו מריצים במכונית כזוג לכל דבר,
למקלחות של זרים בסופי המסדרונות הארוכים בסופי השבוע,
במכוניות הקטנות שתופסות תאוצה לקראת הירידה התלולה,
ובשווקים שדוקרים אותנו ברשת המדפים מאלומיניום, ומציעים לי
שפע בזול.
(אין אהבה יותר מזוג שקונה יחד בשוק את כל הזקוק לו, ודי
בכך).

כמה מתחשק לי להיות רחוקה מכאן, לתפוס עמדה היכן שהוא בין
הביצה המודרנית ובין התעשייה הישנה.
ישנן מסרגות שאלוהים משתמש בהן בכדי לסרוג לי סוודר אירועים כה
חיוור, ואני משתמשת בתירוצים כה בנאליים בכדי לא להיקלע למרדפי
התרוצצויות עם הצמר שמאחורי,
בסצנה שונה מהראשונה,
כמו גמד הבורח מידי אדם אנושיות, שבגודל טבעי מועכים אותו
באגודל, ואני נושכת את האצבע השמימית ומקבלת על זה בונוס אחר
כך, בבית.