[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אני מניח שהדבר שהפריע לי יותר מכל היה העמידות. פשוט לא הבנתי
למה חייבים לעמוד. יכולתי להבין את העניין עם השמירות, עם
ההצדעות, עם תורנויות המטבח, עם הרס"ר המזדיין, עם הפנים
ששורפות מרוב גילוחים, עם האוכל הג'יפה, עם היבלות ברגליים
מהנעליים המסריחות שלהם, עם זה שמתייחסים אליי כמו אל עבד. רק
למה הכול היה חייב להיעשות בעמידה? למה אי אפשר לשבת כמו בני
אדם נורמאליים?
כל מה שאמרתי עכשיו, שקר. לפחות בחלקו. האמת היא שלא הבנתי
דבר, לא רק את העמידות, אבל ברוב המקרים יכולתי לשחק אותה.
הייתי ניצב לא רע בכלל בהצגה הזאת, וגם כשהיה לי טקסט להקריא
הסתדרתי. אבל כשהעמידו אותי החום שלי עלה, הרגשתי איך הדם עוצר
בורידים שלי, איך החלבונים מתאבנים להם בנחת, איך הכדוריות
האדומות והלבנות בוהות אלו באלו, משתוממות. אבל אולי זה היה רק
בגלל שלא ידעתי כלום.
עליתי על זה בערך חודשיים אחרי שהתגייסתי. זה היה יום הזיכרון
לשואה והגבורה, וכל הסגל, כולל קצינים ואנשי קבע ואזרחים, יעני
כולם, התאספו בעשרה לשמונה במגרש החניה של הבסיס. שבע מאות
זוגות עיניים עייפות וסתומות, כמו של דגי זהב באקווריום. הרס"ר
חיכה שם עוד ברבע לשמונה. הוא נתן לנו שתי דקות של חסד, ואז
בשמונה דקות לשמונה הוא התחיל. כולנו נאלצנו לעמוד דום. ואז
נוח. ואז דום. ושוב פעם נוח. ואז שוב דום וכמובן להצדיע בזמן
שהורידו את הדגל לחצי התורן. נוח בזמן שמפקדת הבסיס הרביצה
נאום. דום בזמן שהיא ירדה מדוכן הנואמים. ואחרי חצי שעה שככה
זיינו אותנו בתחת לבסוף הסכימו לשחרר אותנו.
אמרתי לאיזו סמ"רית שעמדה לידי במשך כל הסיפור שהקטע הזה של
העמידות די דבילי. היא הטתה את ראשה קצת קדימה ואמרה בשקט
"אנחנו חייבים לכבד את זכר ששת המיליונים שנספו בשואה", ואחר
כך, עוד יותר בשקט, היא הוסיפה - "תגיד תודה שאתה קצין, אחרת
היית חייב לעמוד במסדר כל יום. לא בשביל לכבד אף אחד. סתם
ככה".
נכנסתי קצת להלם ממה שהיא אמרה. "כל יום?"
"כ-ל י-ו-ם".
אחרי פחות משבוע הם עשו את זה שוב פעם. הפעם זה היה יום
הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה. שוב פעם
אספו את כולנו במגרש החניה. הם הכריחו אותנו לבוא אפילו יותר
מוקדם מאשר בפעם הקודמת  - שבע וחצי. הם עמדו שם ואני קינאתי
בהם, כי ראו עליהם שזה לא מזיז להם, הם כבר לא סובלים, הם עברו
את תהליך האילוף במלואו, הם אוטומטית מרכינים את ראשיהם בזמן
דקת הדומיה, אוטומטית מישרים מבט כשהמפקדת מקריאה את הנאום
שלה. אפילו הייתה שם נגדת אחת שהזילה דמעה בזמן שהקריאו את
שמות הנופלים של הבסיס. לא קל להזיל דמעה בזמן כל-כך קצר, היו
בדיוק שלושה שמות. אחת שמתה מסרטן, אחד שמת בתאונת דרכים ועוד
אחת שמתה ממחלה מסתורית. פחדתי שיקלטו עליי שאני לא מבין מה
הולך פה ולמה. מבטי הצטלב עם זה של הסמ"רית שעמדה לידי שבוע
שעבר. היא קרצה ואמרה בלי קול, מטעימה בשפתיה כל הברה, "כ-ל
י-ו-ם". הטמטום זלג מכל חור אפשרי. הרגשתי כאילו אני טובע
בתוכו.
זאת בהחלט לא הייתה הפעם הראשונה שנתקלתי בטמטום, ידעתי שהוא
נמצא בכל מקום, הפיגור הזה, הטירוף, האבסורדיות. אבל כאן בחניה
של הבסיס, מוקף בחומות של מדים, הרגשתי כאילו אני במסיבת פורים
ביקום מקביל, זה היה כמעט כמו להיקבר בעודי בחיים. רציתי
להתאבד, לחתוך לעצמי את הגרון, או להוציא לעצמי את המעיים, ממש
שם במגרש החניה. הדבר היחיד שעצר אותי היה החשש שאולי הם
יוסיפו את השם שלי לרשימת הנופלים. זה והעובדה שהייתה הרבה
עבודה שהייתה צריכה להיעשות.
לקחתי את עניין העבודה יותר מדי ברצינות.
מאז שהגעתי הייתה הרבה עבודה. כנראה שהעבודה הייתה שם עוד הרבה
לפניי, וכנראה שתישאר שם גם הרבה אחריי. אני לא יודע למה, אבל
היה משהו מנחם בעובדה שתמיד יהיה לי במה להעסיק את עצמי. לא
ידעתי בדיוק מה אני עושה, אבל המפקדת שלי הרגיעה אותי ואמרה
שתוך כמה חודשים אני אקלוט הכול. ובינתיים היו הרבה שיחות
טלפון בקשר לאישורים, הרבה טפסים שהיה צריך למלא, הרבה פקסים
לשלוח ולקבל, הרבה דיונים להקשיב להם, הרבה מצעים לערוך
לדיונים האלה. חודשים שלמים רצתי במורד המסדרונות האינסופיים
של המחלקה, מחפש את חדר מאה שישים ושמונה, או את רס"ן כוכבי,
או את מדור תשלומים לפורשים, או את מדור פורשים משלמים. שבועות
שהייתי מנסה לפענח מכתבים מגונים והוראות מהמדורים המקבילים,
בקשות, פקודות, צווים, הוראות לשעת חירום. ימים שהייתי מקליד
במחשב, מסכם דיונים, כותב אלגוריתמים קוסמיים, שובר שיאים
בשולה מוקשים. וכשהכול היה נמאס עליי הייתי בוהה בתקרה המתקלפת
או יוצא החוצה לעשן.
זה היה החלק הכי טוב, הייתי יכול לעשן כמה שאני רוצה מתי שאני
רוצה. בגלל שתמיד הייתה עבודה, אנשים הניחו שאתה בוודאות עובד.
ואם לא היית מספיק לסיים את העבודה שלך, אנשים הניחו שזה בגלל
העומס. די מהר למדתי שעדיף אף פעם לא לסיים את כל העבודה, ככה
לא יוכלו להנחית עלייך עבודות נוספות. אבל העובדה הזאת הייתה
ידועה לכולם, ולא עזרה לאיש.
ואז התחילה המלחמה. המלחמה המטורפת, המכוערת, המטומטמת,
המופלאה. הזדמנות חד פעמית להראות לעולם מה בדיוק אנחנו שווים.
זאת הייתה אמורה להיות שעתם היפה ביותר של הגיבורים. חמש עשרה
דקות תהילה של פוליטיקאים ומצביעים. וכמובן היו גם האחרים שהיו
חייבים להתנדב ולתרום למאמץ הלאומי. זה היה אוסף מגוחך להחריד
של קלישאות, מצבור בלתי ניתן לקליטה של בנאליות, מצב קלאסי שבו
אתה לא יודע אם לצחוק או לבכות. דווקא חשבתי שאני יודע...
המלחמה הייתה כל-כך תלושה מהמציאות ועם זאת חלק כל-כך בלתי
נפרד ממנה שיכולתי לתאר אותה בכל צורה שרציתי, יכולתי להגיד
עליה כל דבר מגוחך שעלה לי בראש, ובכל מקרה כל מילה שהייתי
מוציא מהפה הייתה נכונה. יכולתי גם לא להגיד שום דבר, לפעמים
זה נראה לי כמו הדבר הנכון ביותר לעשות, אבל... לא הצלחתי
להתאפק.
בוקר חם אחד המפקדת קראה לי למשרדה. דיגמתי את עצמי וצעדתי
פנימה. המפקדת שיחקה עם העכבר, עיניה נעוצות במסך, צמד
הפלאפלים שלה נוצצים באור שנכנס דרך התריס הוניציאני. היא
הייתה בהמה מחונכת היטב וידעה טוב מאוד איך לנענע את העטינים
שלה ואיך לנוע בדיר הזה בלי להיתקל בשום דבר.
"תשמע אבי, אתה כמובן מודע למצב בצפון. זאת שעה קשה למדינה,
אבל אני משוכנעת שאנחנו נצא מחוזקים".
"כמובן".
"עכשיו לאור המצב, גם היחידה שלנו חייבת לתרום".
"כמובן".
"אנחנו זקוקים למתנדבים שיסעו צפונה וימלאו תפקיד חשוב
ביותר".
"כמובן".
"ואני שמחה לבשר לך שאתה נבחרת לתפקיד הזה".
הייתי צריך לזרוק את המסך שלה דרך החלון, להפוך את השולחן שלה
ולברוח משם. הייתי צריך לקשור אותה לכיסא עם הכבלים של המסך
והעכבר והמחשב ולסובב אותה עד שתאבד את ההכרה. הייתי צריך
להתפשט ולרוץ עירום בכל הבסיס. הייתי צריך להגיד לה שאני
נרקומן. הייתי צריך לשבור לעצמי את הברך. הייתי צריך לדקור
מישהו. אבל לא עשיתי כלום. חטפתי חרדה. הייתה לי תמונה ברורה
של כל המצב, בזמן מלחמה הם לא עושים צחוק, הם מעמידים את כל
העריקים והמשתמטים ושאר הגורמים העוינים עם הגב לקיר ולא
חוסכים בכדורים, אין להם זמן אפילו למשפטי שדה. תכלס אפשר
להבין אותם, למי יש זמן לשטויות במלחמה, לאנשים יש תפקידים
בהולים למלא, אנשים צריכים להיות גיבורים.
וככה בלי שידעתי מה לעשות הם הלבישו אותי במדי ב', תלו לי
גלילון על הכתף, דחפו לי חמש מחסניות לכיסים, העמיסו אותי לתוך
קנגו עם ריפודים מחוררים ומזגן מקולקל, ושלחו אותי להיות
גיבור. נתתי מבט אחרון בבניין האפור המכוער, בדקלים המרופטים
שבחזית, בדשא המרקיב. אם אני איהרג, חשבתי, לפחות לא אצטרך
לחזור לכאן. זאת הייתה חרא של נחמה, אבל זה טבען של נחמות, הן
אף פעם לא משהו.
עתודאי רוסי נהג בקנגו, הסמ"רית מהמסדרים ישבה לידו ושיחקה עם
הרדיו, אני ישבתי מאחור עם שקי דואר מלאים, שבכל פניה התנגשו
לי בברך. ואם כל זה לא היה מספיק אז גם העתודאי לא הרשה לי
לעשן. זה היה בניגוד לתקנות. מה שכן, הוא הסכים לעצור כל חצי
שעה בשביל שאני אצא מהאוטו ואעשן בחוץ. הכול בהתאם לתקנות!
היינו אמורים לשחק אותה דוורים בחזית, להביא לחיילים בחזית כל
מיני תלושים, וספחים, וטפסים, ומי יודע איזה חרא עוד, כאילו
אין אימיילים או פקסים או פלאפונים. אנשים חייבים לקבל את
השטויות האלה על נייר, בתוך מעטפות, עם חותמת של דואר צבאי.
אחרת נפסיד במלחמה! ואני צריך לחטוף איזה טיל בגלל השטויות
האלה. אבל התפקיד שלי בכלל לא היה להביע דעה אם האנשים בחזית
צריכים דואר או לא. התפקיד שלי היה להזיע בתוך הקנגו עם המזגן
המקולקל ולחלק לאנשים מעטפות. וכמה שהזעתי - בנתניה כבר הייתי
ספוג, וכשעצרנו לאכול בחאזן כבר היה לי ריח של שימורי דגים
מקולקלים.
הסמ"רית אכלה לאט, אני כל הזמן מזגתי עוד ועוד עמבה והסתכלתי
איך שהיא נספגת בתוך הלאפה, ורק העתודאי הרוסי סיים לאכול
והתחיל לשגע אותנו שנסיים כבר. כל דקה הוא הביט בשעון שלו
ונאנח. בער לו כבר ללכת ולהיות גיבור, או שסתם היו לו ייסורי
מצפון שהוא פה אוכל שווארמה וחיילים נלחמים ונפצעים ונהרגים
וכל מה שיש להם זה מנות קרב עלובות. ככה זה רוסים, אנשים
מחויבים. אני דווקא לא בער לי שום דבר, הייתי יכול להמשיך לשבת
פה כל החיים, לטפטף עמבה על הלאפה ולפנטז על הפטמות של
הסמ"רית.
בזמן שהסתובבנו ליד קריית שמונה היה נראה לי שוואלה יש מצב עם
הסמ"רית. ככה זרקתי לה כמה משפטים והיא די זרמה עם כל העניין.
אבל כל פעם שהעניינים הגיעו לתכלס, לנקודות מפתח, היינו מגיעים
לבסיס אחר והיינו צריכים לחפש איזה סגן אלוף, או איזה סרן, או
סתם איזו קצינת קישור ולמסור את כל המעטפות המזוינות האלה. ואם
לא בסיסים אז האזעקות והפיצוצים עשו את שלהן. והקטיעות האלה
היו בעייתיות ביותר, להתגלגל בחול עם שכפ"צ, ולחפש איזה קיר
בטון שישפר את סיכויי ההישרדות שלך בעוד חמש אחוז, ולהתחנן
לאלוהים שיציל אותך - מה שלא בטוח משפר איזה שהם סיכויים, אבל
מה לעשות, זה קטע בלתי נשלט, זה משפריץ לך מהלב כמו שלשול - כל
אלה הם לא בדיוק דברים מושכים. וגם בלי כל המטונפות הזאת
לדברים האלה יש סדר מוגדר מאוד, אנחנו חייבים לעשות את כל
ההצגה המלאה, אפילו בעיתות מלחמה, לעבור על כל התהליך, לבדוק
היטב את הסחורה, לחטט אחד לשנייה במעיים, לברר איזה זיוני שכל
מרגשים אותנו, מה בדיוק אנחנו מוכנים לסבול בטלוויזיה, איזה
חרא אנחנו רוצים שהסופרים יאכילו אותנו, איזו מוזיקה מדגדגת
לנו את הביצים והשחלות. השוק, הכלכלה הפרקטית הבסיסית,
ההתמקחות, כל העסק השחור הזה הוא הכרחי, אולי הוא אפילו יותר
חשוב מהמעשה עצמו, אחרת איך נדע שלא יצאנו פריירים? איך נרגיש
מיוחדים? מה יבדיל אותנו מהחיות? מה ימנע מאיתנו להיות רק כוס
וזין?
היום נגמר ועדיין הייתי בחיים. למען האמת כבר לא כל-כך פחדתי,
הייתי עייף ומסריח מדי בשביל הפחד, וחוצמזה, עוד לא ראיתי שום
טיל, רק שמעתי את האזעקות ומדי פעם פיצוצים רחוקים. נכון,
לפעמים האדמה רעדה, אבל את המתים ראו רק בעיתונים או
בטלוויזיה, ומה לי לעיתונים ולטלוויזיה.
העתודאי הרוסי והסמ"רית הלכו לחפש לנו מקום לישון בבית החייל
בקריית שמונה. אני נשארתי לשבת בחוץ עם אחד קירח שעישן בשרשרת.
וואלה הוא היה אחד העתיקים, עם הקרחת הנוצצת שלו והשערות
הלבנות על החזה שנצצו כמעט כמו הקרחת, יושב מעשן ומתלונן על
הכול ועל כולם. בטח הוא ישב פה מאז המלחמה הקודמת, אולי אפילו
מיום כיפור, ובטח גם אז הוא עישן והתלונן, רק שאז אולי היו לו
יותר שערות על הראש ופחות על החזה. בינתיים מלא חיילים התרוצצו
סביבנו, כולם מאובקים ומסריחים, מחפשים איזו פינה ממוגנת.
חתיכת פה היה לו לזקן - "אלה זונות, ואלה זונות בני זונות,
ואלה שרמוטות בני זונות, וכולם מנסים לזיין אותנו בתחת, למה
איכפת להם שאנחנו פה בתוך הבוץ והחרא מקבלים וואחד זין
מהערבושים, כל עוד הם יושבים להם מול הפלזמות, במקום לזיין להם
את האימא, להיכנס בכוס'של'אמא השרמוטה שלהם, נותנים לנו להירקב
פה".
קצת מביך לשמוע אדם זקן מדבר ככה. אבל הוא לא התכוון להפסיק,
מרגע שהמילים התחילו לצאת לו מהפה, מהולות בעשן של טיים, קלטתי
שזה אבוד. כנראה הזקן פחד שזאת המלחמה האחרונה שלו, ואחר-כך
כבר לא יהיה על מה להתלונן, אחר-כך למילה שלו כבר לא יהיה
משקל, הוא סתם יהיה עוד אנכרוניסטי עם פה מלוכלך. לך תתחיל
לספר לו שהדאגות היו קיימות עוד לפני המלחמות, ויש מצב שיהיו
קיימות גם אחריהן.
ולא רק על המלחמה היה לו מה להגיד, גם על הסמ"רית שלנו הוא פתח
עיניים - "זאת שבאה איתך, אחלה של בחורה, אחלה תחת, אחלה
שדיים. אין כמו בחורה שיש לה מה לתפוס, עם תחת גדול כזה,
ושדיים כבדים כאלה, וירכיים שמנות. לא כמו כל הנקבות מקל האלה
שאתה רואה היום בטלוויזיה, אלה אתה נשכב עליהן והצלעות שלהן
דוקרות לך את הנשמה. בטח כשאתם לבד אתה תוקע אותה, אה, חוגג לה
על התחת, אה?"
"לא".
"אתם האקדמאים מרוב לימודים נדפק לכם המוח, ככה נותנים לבחורה
זהב לעבור לך מתחת לידיים. אני, מה אני הייתי עושה לה? הייתי
שובר לה את כל האגן!"
באמצע הלילה, כשכבר כאבו לי השיניים מלשמוע את הזקן מרביץ את
ההופעה המושתנת שלו, סידר לי העתודאי איזו פינה לישון בה. זה
היה בקצה של מסדרון, על מיטת שדה, שקצת חסמה את הכניסה
לשירותים, בין כל הנחירות של חיילים שהסתדרו לפנינו. נכנסתי
למיטה עם המדים והנשק. כנראה שלא הייתי מספיק עייף ומסריח
בשביל לא לפחד. חיכיתי לאזעקה הבאה, ובינתיים הסתכלתי על
הפרעושים מקפצים משמיכה אחת לשנייה.
אומרים שמלחמה תמיד חושפת את האופי האמיתי של בני האדם, מסירה
מאנשים את המסכות שהם עוטים. אף אופי לא נגלה לי באותו הלילה,
אבל נגלו לי כל הריחות שלהם, הסודות הארומאטיים שהם החביאו
ביום יום, ניחוחות של כפות רגליים מיובלות עם הלכלוך מתחת
לציפורניים, של תחתונים ספוגי שתן וחרא ושפיך, של מוגלה ניגרת
מפצעים מזוהמים, של שכבות אינסופיות של זיעה מהולה באבק, של
נאדים מקיבות עייפות. האמת היא שהאופי שלנו לא היה שונה ממש
מהריח שלנו, הסרחנו כמו נבלות בגלל שהיינו נבלות.
בבוקר זחלתי עד לקנגו. לא עצמתי עין כל הלילה ולא הצלחתי לעמוד
כמו בנאדם. זה היה בלתי אפשרי רק לחשוב על זה שאני צריך לעבור
את כל הסיוט הזה מחדש, להיטלטל לכל הצדדים עם שקי הדואר, לשמוע
את הסמ"רית ואת העתודאי הרוסי רבים על הרדיו, לזרוק את עצמי
מחוץ לאוטו בכל אזעקה. לעשות את זה כבר באמת היה יותר מדי
בשביל אדם כמוני. אבל מרגע שאני מתחיל משהו, אני ממשיך איתו.
לא מתוך עקרון, או מחויבות, או איזה זיון מוח אחר. פעלתי מכורח
החוקים של ניוטון, מישהו דחף אותי קדימה, ולא הייתי מסוגל
לעצור עד שלא הייתי נתקל במישהו שידחוף אותי לכיוון אחר.
נסענו דרך עיירות רפאים, ערים שלמות מרוקנות מאנשים, מושבים
נטולי תושבים, גושי בתים שלמים עזובים. זה נראה כמו המערב
הפרוע. מדי פעם ראיתי איזה זקן נטוש מביט מאחד החלונות או זקנה
נגררת לאיטה בסמטה מוצלת. לא היה לקשישים האלה כוח להציל את
עצמם ולא היה להם אף אחד שיטרח להציל אותם.
ואז עלה לי רעיון! אני יכול להיכנס לכל דירה שאבחר ולקחת מוצרי
חשמל, או תכשיטים, או אולי אפילו מזומנים שאיזה טמבל שנורא
מיהר להציל את התחת שלו שכח באיזו מגירה במטבח! מי יעצור אותי?
הזקנים?!
כמובן שזה לא הסתדר כל העניין הזה של הבזיזות והגניבות. ידעתי
שאין לו תוחלת. נסענו לאט אבל בנחישות, בהתמדה בלתי פוסקת,
בניסיון להספיק לעשות עוד מסירה אחת, לפני שהאזעקה הבאה תתפוס
אותנו עם הזין בחוץ. אפילו לא העליתי את הרעיון בפני העתודאי
והסמ"רית, ראו על הפרצופים האדומים שלהם שהם לא חושבים על שום
דבר מלבד המעטפות שהתגלגלו איתי במושב האחורי, על
המילואימניקים שמחכים להן. לא עלה על דעתם שאין פה אף אחד
שיכול לעצור אותנו. הראשים המקובעים שלהם לא קלטו שגם לנו סוף
סוף יש הזדמנות להפיק רווח קטן מהמלחמה הזאת, כלומר חוץ
מהזיעה, והיבלות, והעייפות, והתהילה שבלמות בעד ארצנו. גם אני
לא הייתי מספיק מחויב.
ובמקום התושבים שהתנדפו הגיעו החיילים, עשרות על גבי מאות, על
גבי אלפים של חיילים. עדרים שלמים במדים ירוקים. סדירים
ומילואימניקים, קצינים ונגדים, דתיים וחילוניים, רוסים
ואתיופים. במשאיות, בג'יפים, בפרייבטים, בטנקים, בנגמ"שים.
כולם מתרוצצים כאילו הם על אמפטמינים, מחפשים משהו לעשות, או
להתחמק ממשהו שהם צריכים לעשות. הם נשלחו להרוג ולמות, ואני
התרוצצתי בין כל התליינים המתים האלה עם שקי הדואר המטומטמים
האלה, שמלאים במעטפות הסתומות האלו, עם החותמות המפגרות עליהן.
הם לא שמעו את הטילים מתפוצצים? הם לא ראו את התמונות של המתים
בעיתונים? הם היו מוכנים להשתתף בניסוי?
ומה בדיוק הם עשו שם מעברו השני של הגבול? את זה בכלל לא
הצלחתי לדמיין, רק שמעתי את הטילים שלהם מתעופפים להם לכל
הכיוונים. בחדשות בטח היו מומחים, כאלה שעשו עשרה דוקטורטים רק
על לבנון במיוחד למקרה שכשתתחיל מלחמה הם יוכלו להסביר מה
בדיוק עובר בראש של ההנהגה שם, ומה עובר בראש של החיילים שם,
ומה עובר בראש של האמהות והסבתות והדודות שם. אבל אני, הלוקשים
האלה לא תופסים אצלי, כבר מגיל מאוד צעיר למדתי שהאנשים
בתקשורת שווים לכוס יבש, יותר מדי אינטרסים היו להם, יותר מדי
חלילנים הרקידו אותם, והכי חשוב, ידעתי שבתכלס אין להם מושג,
בדיוק כמוני.
וזה לא שלא ניסיתי לדמיין אותם, את הלבנונים, היה לי מספיק זמן
במושב האחורי של הקנגו בשביל לצייר אותם לעצמי בכל מיני צבעים
וצורות. חשבתי עליהם - סוכני ביטוח שקרנים, רואי חשבון עייפים,
שיפוצניקים בבגדי עבודה מוכתמים בסיד, מנהלי עבודה במפעלים
מאובקים, מלצרים שיורקים במנות אוכל של לקוחות מעצבנים, נהגי
מוניות שמסריחים מסולר, ילדים שמחכים לטיול שחרור בדרום
אמריקה; זה היה בזבוז אינפנטילי של זמן, כל החשיבה הזאת עליהם,
לא שינה כמה ואיך ניסיתי בסוף כל המחשבות שלי הסתיימו במוות
שלהם. בסוף הם כולם שכבו על הגב, בטורים ארוכים, בסדר מופתי,
ולכולם היה כדור בין העיניים. זה לא ששנאתי אותם, בטח שלא
שנאתי אותם יותר ממה ששנאתי אנשים שאני מכיר, אבל הנחתי שאם הם
יהיו מתים, כבר לא יהיה מי שיטיס עליי טילים.
בערב שוב ישבתי עם הזקן. בהיתי בקרחת הנוצצות שלו והתגרדתי.
הוא עישן ודיבר על הטנקים שלנו שצריכים ללכת לדרוס את הנבלות
ולקבור אותם שם בתוך הבונקרים שלהם, והוא דיבר על הפוליטיקאים
הזונות ששולחים ילדים למות בשביל עוד עשר קולות בבחירות הבאות.
אבל אני, מה אני מבין בטנקים, או בפוליטיקה. אני רק עשיתי כן
עם הראש וניסיתי להסיר את החול שנדבק אליי, בבתי השחי, מאחורי
האוזניים, מתחת לביצים, בחור של התחת. מקלחת הייתה עושה את
העבודה, אבל אני לא התכוונתי להוריד את השכפ"ץ. מצד שני הייתי
מוכן לשבת עם הזקן בחוץ איפה שכל שנייה יכול ליפול איזה טיל
ושום שכפ"ץ שבעולם לא יעזור לי. הייתי עייף מכדי לנסות לפתור
את הסתירה.
הפחד הוא יצור שפל, הוא חתיכת סרסור שמן ומסריח, שמטפס לך על
הבטן ועל החזה, ולבסוף מתיישב לך על הכתפיים, תופס לך את
הביצים ולוחץ לך אותם ככה שאתה עוד שנייה מפליץ אותם מהתחת.
וכל צעד שאתה מנסה לעשות לכאן או לכאן, אתה צריך להריח את
הירכיים השמנות והמזיעות שלו מתחככות לך באוזניים, בלחיים,
לפעמים אפילו בפה. ומילא הוא יושב שם, אבל לפעמים הוא מחליט
להעלם לו, דווקא כשאתה הכי צריך את הערנות שלך, פתאום כבר אין
שם שום דבר על הכתפיים שלך, ואתה הכי חופשי בעולם, בלי דאגות,
קליל, מסוגל לרוץ לתוך תאונות חזיתיות ומי יודע איזה עוד
זוועות.
כשנכנסתי למיטה, ככה הייתי, בלי שום פחד, לא על הכתפיים, ולא
בבטן, ולא בביצים. מוכן לשחק אותה רמבו בשביל כל המרבה במחיר.
עזבו אתכם מחיר, אפילו חינם. העיקר היה לישון. שייפול טיל,
אפילו שייפלו עשרה, למה אני ישן, אז גם ככה אני לא יודע מזה
שום דבר, אני פשוט מחליק מהשינה למוות. אבל איזה לישון, אפילו
לשכב לא נתנו לי. כל חמש דקות איזה סתום אחר הלך לשירותים,
נתקל במיטה שלי והתחיל לקלל. וכשהסתום היה מתחיל לקלל חצי
מסדרון היה מתעורר ומתחיל לקלל בחזרה. אחרי דקות ארוכות של
קללות הם כולם היו מגיעים למסקנה שהדפקט ששם את המיטה שלו על
הכניסה לשירותים, כלומר אני, צריך להעיף את עצמו ואת המיטה שלו
כמה שיותר רחוק. רק שלא היה לי לאן להעיף את המיטה. אז הייתי
צריך לקום, ולהתחיל לקלל יותר חזק ויותר מלוכלך מכולם, ולשחק
אותה אחד שלא מוכן לצאת פרייר, למה פחד או לא פחד, לישון ברחוב
לא הייתי מוכן. ככה היינו כולנו מוכנים כבר לאכול אחד את השני
עד שהיה קם האדם השקול וההגיוני ואומר לכולנו שנירגע ושנלך
לישון כי כולנו עייפים, ומתוחים, וחבל שנוציא את העצבים אחד על
השני ולא על החיזבלונים. ומבעד לחשיכה היה אפשר לראות איך
אנחנו מגרדים את הראשים המלוכלכים שלנו ונכנסים בשקט למיטות,
כי אפילו שהראשים האלה היו חלולים עדיין הם היו יכולים להגיע
למסקנה שהם לא רוצים לקבל איזה אגרוף באוזן.
למחרת הקנגו עם המזגן המקולקל יוצאת לדרך פעם נוספת. העתודאי
הרוסי והסמ"רית התלחששו בינם לבין עצמם בזמן שיצאנו מקריית
שמונה. הביאו לי את החפפה. העיניים שלי כאבו כל-כך שלא יכולתי
בשום פנים ואופן לסבול את ההתנהגות החשאית הזאת. אז יצאתי
עליהם קצת. "יא זונות, תפסיקו ללחוש שם, אכלתם לי את הראש,
תשבו שתי דקות בשקט, שיגעתם כבר. ובוריס, יאללה שים גז, נשבר
הזין כבר מאיך שאתה נוסע כמו זקנה".
הם הסתכלו עליי, הסתכלו אחד על השנייה, ולא אמרו מילה. הבנתי
שאולי התנהגתי אליהם קצת לא בסדר, שסתם יצאתי עליהם. אולי בגלל
העייפות, אולי ההצטברות של הפחד, אולי התחלתי לדמיין שהם
מתחילים להזיז עניינים בכיוון המיטה ולא התאים לי להיות זה
שנשאר תקוע עם הזין ביד.
תכלס, עם היד על הלב, על הזין שלי לצאת לא בסדר. עם הכאבים
האלה בעיניים והגירודים שכבר התחילו לדמם ולהכתים את המדים
הדבר האחרון שעניין אותי היה בחירת מילים יפות או שמירה על
נימוסים.
גם ככה לא עזרו כל הצעקות שלי. אחרי הפוגה קצרה הם המשיכו
להעביר לחישות והעתודאי הרוסי המשיך לנסוע הכי לאט שהוא היה
יכול. בטח, הייתה לו סיבה טובה לגרור את הסיפור הזה. אולי גם
אני, אם הייתי מאמין שיש לי סיכוי להשחיל את הסמ"רית, הייתי
נוהג באותה הצורה. אבל אני הסיכוי היחיד שלי היה לחטוף איזו
מחלה מכל הלכלוך והזוהמה שהצטברו עליי. כן, גם היה מצב לגראד,
אבל זה כבר הפך למובן מאליו. כל מה שנשאר לי לעשות זה להתפעל
מהנוף שנשקף מהגבעה שזחלנו עליה. ראיתי את כל קריית שמונה מצד
אחד ואת כל דרום לבנון מצד שני. אפילו ראיתי איפה נחתו הטילים.
זה היה מאכזב במיוחד. ציפיתי לראות את אפוקליפסה עכשיו, את
להציל את טוראי ראיין, את הקו האדום. מה שראיתי, עמודי עשן
דקיקים, יותר דמה למדורות של ל"ג בעומר.
שוב האזעקה, ושוב העתודאי בלם כל-כך בגסות שכמעט שברתי את האף,
ושוב התגלגלתי באפר ובשיחים שליד התעלה שבצד הכביש. כאילו יש
איזה שיח בעולם הזה שיכול לעצור שלושה מטרים של מתכת ועשרים
קילו של חומר נפץ. לפחות העתודאי הרוסי והסמ"רית הפסיקו עם
הלחישות.
ואז הגיע הבום!
ואיזה בום זה היה. לא שאני מבין משהו בבומים, אבל הבום הזה
בהחלט גרם לי לעצום את העיניים הכי חזק שהייתי יכול ולתפוס את
הראש שלי בשתי ידיים, שלא יתגלגל לתוך איזה חור. אחרי הבום
האדמה רעדה. גם ברעידות אדמה אני לא מבין. אבל בפחד שבא
אחר-כך, בו כבר הייתי מומחה גדול, לא ראיתי ממטר את המומחים
מהטלוויזיה. והנה גם המומחה הגדול לומד משהו חדש. כל-כך פחדתי
שעמד לי הזין. בבדיקות שעשיתי לא מזמן התברר שאצלי כלי הדם לא
התרחבו אל השרירים, הם ניקזו את כל הדם אל בין הרגליים שלי.
האבולוציה צחקה עליי. לא הייתי יכול להלחם, לא הייתי יכול
לברוח, אפילו לא הייתי יכול להעמיד פני מת. חבל שלא ידעתי על
זה לפני שהתגייסתי, אולי היו מורידים לי על זה פרופיל. כעת
הדבר היחיד שיכולתי לעשות זה להשוויץ בזין הזה שלי שעומד דום
גם בעיתות מצוקה. חבל שלא היה קהל.
כשהזין התרכך רציתי להיכנס לקנגו ולהסתלק כמה שיותר רחוק, אבל
כשנעמדתי ראיתי שהעתודאי הרוסי והסמ"רית במצב לא משהו. היא
ישבה על הכביש וראשו היה מונח על ירכה. היא ליטפה אותו ולחשה
לו משהו. ניגשתי אליהם.
"מה התרווחתם, חייבים לטוס מפה. יש עוד מלא מעטפות למסור." את
החלק האחרון הוספתי בשביל שהסמ"רית לא תתפוס ממני פחדן. עדיין
הייתה לי קצת תקווה שאולי אם אני אשחק אותה כמו שצריך יהיה
סיכוי להביא בה.
"בוא תעזור לי להרים אותו"
"למה מה יש לו שהוא לא מסוגל ללכת עד האוטו?"
"התקף חרדה".
תפסתי לו את היד ומשכתי אותו. הוא נעמד. הוא התנשף כאילו הייתה
לו אסטמה. גם היא נעמדה, עטפה לו את המותן בעדינות וליוותה
אותו בצעדים קטנים עד הקנגו. היא הושיבה אותו במושב האחורי,
התיישבה לידו וחיבקה אותו. זה היה הרגע שבו הבנתי סופית שאין
לי מצב עם הסמ"רית. היא הייתה חייבת לשחק אותה אימא, הרגש
המטריאלי הציף אותה. כל החיים שלה היא חיפשה איזה מסכן לדאוג
לו, רצוי אחד שיוקיר ויעריץ אותה על ההקרבה, אבל גם אחד שלא
מכיר את המונח תודה אבל מוכן שיגידו לו מה לעשות היה מתקבל
בברכה. ואיזה יפה היא שיחקה אותה, באיזה חן היא ליטפה את הראש
הגדול שלו, לא נרתעת מהזיעה, מתמסרת לחלוטין לעור האדום שעל
עורפו, וגם לא שכחה כל הזמן הזה ללחוש לו את כל המילים המתוקות
והמרגיעות שהיא מכירה, וגם כמה כאלו שאולי היא לא הכירה. ואולי
לא. אולי היה בו בעתודאי הרוסי איזה משהו שלא הצלחתי לראות,
אולי הוא ידע יותר מאשר להסביר שגראד זה ברד ברוסית, אולי הוא
היה מסוגל לזיין בחורה כמו שצריך ותוך כדי גם לתקן את הטוסטר,
אולי עיני החזיר השחורות והמטורפות שלו הפנטו אותה, אולי היה
לו ידע מקיף בקטשופים ובמיונזים ובשאר מיני הרטבים, אולי הייתה
בינם כימיה מטורפת, אולי היה לו כיוון טוב לבלוגה, אולי היו לו
מיליון שיטות לעשות אישה מאושרת, אולי המבטא שלו חרמן אותה
בטירוף. לך תדע. העיקר שנסענו הביתה ושסוף סוף יכולתי להדליק
סיגריה.
כבר עמדנו לצאת מקריית שמונה כשהסמ"רית נזכרה להודיע לי לעצור
בבית החייל. לא הבנתי בשביל מה זה טוב. אז היא הסבירה - היא
רצתה שאני אשאיר אותה שם עם העתודאי ואסיים לחלק את המעטפות.
בחייאת אבוש. "כפרה", אמרתי לה, "זה הזמן להרים ידיים, להודות
שעשינו כמיטב יכולתנו אבל נכשלנו במשימה, אנחנו צריכים לארוז
את עצמנו ולזוז הביתה. צריך גם לתת צ'אנס לאנשים אחרים
לתרום".
אבל היא בכלל לא הסכימה עם מה שהיה לי להגיד, אמרה שאני מחרטט.
אז אמרתי לה שהיא פה לא קובעת שום דבר, שהיא כולה סמ"רית
מושתנת, אז שלא תתחיל להתחזק פה. איזה אדומה היא נהייתה, כאילו
אמרתי לה שכל המלחמה הזאת מיותרת והיא בעצמה מיותרת וגם
העתודאי הרוסי ואני מיותרים, לא פחות ולא יותר. ואחרי שהיא
נרגעה קצת וחזר לה צבע נורמאלי לפנים, היא אומרת לי שזאת לא
היא שקבעה, היא רק מודיעה לי מה הפקודות,  ואני יכול לעשות מה
בזין שלי, מצידה שאני אתפוצץ.
אני, איך שהיא הזכירה לי פקודות, ישר התחלתי לדמיין משפטים
צבאיים, כמו אז במשרד של המפקדת. נהיה לי סמטוחה שלמה בראש. לא
ידעתי מה מפחיד יותר, טיל, או כלא. מצד אחד אתה מת בשנייה, לא
מרגיש כלום, אפילו לא אומר שלום לכל החרא והשתינה שאתה אוכל,
מכל מה שרקוב לך בעיניים ובבטן, מהריחות של הזיעה, מהתלונות של
הנקבות, מהמשפחה והחברים שתוקעים בך מרפקים ומעבירים לך
שיעורים. מצד שני אתה חי, אבל אתה נמק לאט, נושם את האבק ואת
החול ואת הבוץ, מאכיל את עצמך כל יום מחדש בפחדים הקטנים שלך,
דואג שהבושה שמקננת בך לא תברח לה פתאום, מטפח את כל המחלות
שאתה אוסף כל יום. זה הבלוף הגדול של החיים, הרי בתכלס לא משנה
מה תעשה, אי אפשר לנצח.
אבל אני החלטתי להתחכם, לרקוד על שתי חתונות. חשבתי שיש לי שכל
ושאני אצליח לעבוד על כולם, גם על הצבא וגם על הטילים. עשיתי
פרסה ונסעתי להוריד את הסמ"רית והעתודאי הרוסי בבית החייל.
אחרי שהורדתי אותם, חניתי בסמטה הקרובה ביותר, אספתי את כל
המעטפות שהיו פזורות על הרצפה ועל המושב האחורי, וזרקתי אותן
לתוך תעלת הניקוז. בכיתה ז' הקטע הזה עבד לי מעולה. חילקתי אז
פליירים עבור חנות הפרחים של שושי מהמרכז המסחרי. שושי הייתה
אישה רצינית, לא פריירית בכלל. גרזן אמיתי. היא רצתה להריץ
אותי בכל רחבי רמת-חן עם הפליירים הג'יפה האלה בשביל עשר שקל
בשעה. גם על הפליירים היא התקמצה, עשתה הדפסה של ערבים. וואלה
לא היה לי מה להתלונן, למה זה עבודות שילדים בני שלוש-עשרה
מקבלים, אבל תכלס למי היה כוח להיגרר בחור כמו רמת-חן בשלושים
מעלות חום, כבר בגיל צעיר ידעתי שאני לא בנוי לחום הזה. אז
עשיתי מה שכל ילד עם טיפה שכל היה עושה במצב הזה - זרקתי את
הפליירים שלה בכל פח שנתקלתי בו. כמה ימים אחרי שושי אמרה לי
שאיזו מישהי התקשרה אליה ואמרה שהיא מצאה את הפליירים שלה בפח
האשפה שבחדר המדרגות שלה. ניסיתי לדמיין את האישה האומללה
שמחטטת בפחים שבחדרי מדרגות, ועוד מתקשרת לדווח על מה שהיא
מוצאת שם. ואז שושי הביטה עליי כאילו היא סוכנת של השב"כ, והיא
תפסה אותי על חם, ועכשיו הגיע זמני להתוודות - אולי היא תקל
בעונש שלי. אבל אני אמרתי לה שזאת מילה של איזו אומללה, שאולי
קיימת ואולי לא, מול מילה שלי, שכל מה שהיא אומרת זה נסיבתי,
ושבתכלס אני בכלל יוצא מופסד מכל העסקה הזאת בינינו, אז אם יש
לה איזו בעיה שתביא לי את הכסף שהיא חייבת לי ושתחפש לה איזה
פרייר אחר שיסתובב בחום הזה. שושי כבר לא הביטה בי כאילו היא
סוכנת של השב"כ, היא רק אמרה שיותר היא לא רוצה לקבל טלפונים
כאלה, למה היא לא יוצאת פריירית... פעם באה זה הסוף שלי. ככה
היא אמרה. מילה במילה. מאותו הרגע נקטתי אמצעי זהירות נוספים
והתחלתי לזרוק את הפליירים בתעלות ניקוז ופירי ביוב פתוחים.
אנשים לא מחטטים שם. הצלחתי להחזיק מעמד אצל שושי כמעט
חודשיים. ככה שצה"ל היה קטן עליי. חלוץ מוזמן לחפש את המעטפות
שלו מתי שמתחשק לו.
לפני שאספתי את הסמ"רית והעתודאי הרוסי שרפתי שלוש שעות בגינה
ציבורית. סתם שכבתי על הדשא וישנתי בין האזעקות. כל פעם
התעוררתי עייף יותר ויותר. אבל זה היה שווה את זה, בגינה
הריקה, בלי חיילים, בלי הרדיו המקולקל, בלי העתודאי והסמ"רית,
בלי ילדים, בלי כלבים, בלי פיליפיניות עם זקנות וכסאות גלגלים.
רק אני והנוסטלגיות המדכאות מכיתה ז' והמעטפות שהייתי אמור
לחלק ועכשיו שכבו בתעלת ניקוז. כשירד הגשם הם ילכו לחפש את
הפליירים של שושי איפה שכל התעלות ניקוז מתנקזות. ראסמי שהחיים
יפים כשאתה לא מנסה לכפות אותם על עצמך.
אחרי המלחמה הכול טס, אחרי שבתוך הפחד הזמן היה מזדחל לו,
פתאום הוא תפס תאוצה מהסרטים. ובכלל הכול הפך לבדיחה אחת
גדולה.
בבוקר, איך שחזרתי מהצפון, כבר הייתי אצל הרופאה במרפאה בבסיס.
הורדתי את החולצה ואת הגופייה והראתי לה את כל הסימנים האדומים
ואת כל המקומות שגירדתי בהם ככה שכבר ירד לי דם. היא הלכה
סביבי ממש מהר, מדי פעם תקעה אצבע עטופה בכפפת ניילון באחד
הפצעים, כיווצה את העיניים ועיוותה את הפה שלה. הפודרה והמסקרה
שלה נמסו בחום הזה וצבעו את הפנים שלה בגוון כחול מלוכלך,
כאילו ילד קשקש עליה עם מרקר. אחר-כך היא התיישבה חזרה בכיסא
שלה והתחילה להקליד משהו במחשב.
"גירדת?" היא שאלה בלי להרים את הראש מהמסך.
"כן".
"למה?"
"כי זה מגרד".
"אתה צריך להתאפק". אמרה והמשיכה להקליד באצבע אחת. היא לא
התכוונה ללמוד להקליד בשתי הידיים, או לפחות בכל האצבעות ביד
אחת. "אני רושמת לך משחה". היא הושיטה לי את המרשם. "תקרא
בבקשה לבא בתור". היא הצביעה על הדלת.
התכוונתי לבקש גימלים, אבל זה היה בלתי אפשרי. היא פיתחה
הרגלים שתקעו אותי, שלא נתנו לי להסביר לה עד כמה אני סובל. לא
הטלתי ספק בטוב ליבה, אם רק הייתה נותנת לי הזדמנות להסביר לה
את מלוא רצינות המצב, אני בטוח שהיא הייתה משחררת לפחות שלושה
גימלים. אבל היא הייתה עסוקה מדי במלחמות. לא זאת בלבנון. לה
היו מלחמות חשובות לא פחות. נגיד המלחמה בחיילים שמנסים לפברק
מחלות, זיהומים, וירוסים, פריחות, זעזועים ושברים, בשביל
להעביר עוד יום בבית. לא היה לה שום דבר נגדם, לא הפריע לה
שאנשים רוצים לעבוד, או לצאת עד מאוחר ולא לקום לבסיס, או
להבריז מלילה, או ללכת לים, או סתם לשבת בבית לירוק על התקרה,
לדפוק את הראש בקיר ולהביא ביד. מבחינתה היא הייתה מעדיפה שהם
יעשו מה שהם רוצים ושיהיו בריאים בעזרת השם. אבל אם הם כבר
הגיעו אליה היא הייתה חייבת לסנן אותם, אולי זה היה אחד
הסעיפים בחוזה שלה, אולי היא האמינה שככה היא תוכל להעניק
טיפול טוב יותר לאנשים שבאמת חולים. מה אני כבר הבנתי
בפילוסופיה של רופאים.
המשכתי ללכת אליה לפחות פעם בשבוע עד שהשתחררתי. היו לי
שלשולים, כאבי גב, דלקות בדרכי השתן, הצטננויות חמורות, בעיות
שינה. ישבתי על מיטת הטיפולים שלה עם סדיני הנייר ועקבתי אחריה
בזמן שהיא ניהלה מלחמה אבודה נגד הזקנה המבעיתה שהתלבשה עליה
בעזרת איפור מוגזם, הקלדה איטית ואמונה בלתי מתפשרת שהניצחון
בהישג ידה. בינתיים היא נמסה ביחד עם האיפור שלה. לפעמים
כשהייתי מגיע בבקרים, האיפור שלה עדיין נראה עליה פחות או יותר
כמו שהיא תכננה שהוא יראה והוא הצליח איכשהו להשתלב בצורה
הרמונית עם העיניים האפורות שלה והקמטים שלה שהיטשטשו באור
החיוור של הבוקר, גם אני ככה הייתי מתחיל להאמין שאולי יכול
להיות יותר טוב, שאם היא מצליחה, אפילו אם רק לשעה או שעתיים
לנצח את הזמן, גם מקרה אבוד כמוני יכול לנצח במשהו. האמנתי שיש
לי למה לצפות. אבל גם בבקרים, אפילו שהייתה נראית יותר אנושית
ובעלת חמלה, היא לא הייתה מביאה לי גימלים. אולי פשוט לא ידעתי
איך למכור את עצמי.
חזרתי ליחידה. אבל לא הצלחתי לחזור לעבודה. היא הצטברה ונערמה
על השולחן, ובתוך המחשב ובמגש של הפקס. הייתה במשרד שלי מספיק
עבודה לגדוד שלם. אבל אני כבר לא היה לי ראש לזה. לא ידעתי למה
כן יש לי ראש. נדחפתי לאיזה כיוון לא מוגדר. התגלגלתי במדרון
חסר תחתית. והמפקדת שלי קלטה את זה, היה לה חוש טוב לאנשים, לא
סתם היא הייתה מפקדת. היא הייתה שואלת בכל הזדמנות מה נסגר
איתי ולמה אני לא מתפקד. אבל כבר היו לי תירוצים מוכנים. הייתי
אומר שהתעטשתי כל-כך הרבה שהמוח שלי חטף זעזוע מכל ההתנגשויות
בגולגולת שלי, שעישנתי כל-כך הרבה שהניקוטין עשה לי קצר מתמשך
בתהליך המחשבה, שהבאתי ביד כל-כך הרבה שהתייבש לי השכל.
היא בכלל לא הקשיבה. ובעצם, איזה טעם היה לה להקשיב? נגיד והיא
הייתה מקשיבה, מה כבר היא הייתה יכולה לעשות? להפסיק לשלם לי
שש מאות ושישים שקל בחודש? להכניס אותי לכלא? החרטא הזה כבר לא
עבד עליי. בביקורים במרפאה פגשתי מספיק מאותגרים שהתגלגלו
בטעות, או אפילו בכוונה, לכלא ארבע או שש. הם לא נראו יותר
אומללים ממני. חלק מהם אפילו נראו מבסוטים. גם הם ישבו בחדרים
שלהם, דיברו על שום דבר, שרפו זמן בתקווה שמשהו יקרה.
ואז הגיע הסתיו והחגים, ואני אף פעם לא התמודדתי טוב מדי עם
החגים, כל ההרגשה הזאת שכאילו משהו מיוחד אמור לקרות בחגים
נתקעה לי בחור של התחת ככה שלא הייתי מסוגל לשבת בשקט. יום אחד
כבר כל-כך נמאס לי מהאווירה של המחלקה האונקולוגית שהייתה
במשרד, שהסתלקתי משם ישר אחרי שהמזכירות של המדור הכינו את
דו"ח הנוכחות. הלכתי לשבת עם החבר'ה מהארכיון.
הארכיון היה קרוון ארוך מאחורי הבניין של המחלקה. זה לא היה
ארכיון במובן המילוני של המילה. כן, כל הניירת שיצאה או נכנסה
לתוך המחלקה הייתה מאוכסנת שם, אבל לא היה שום סיכוי שבעולם
למצוא משהו בעזרת חיפוש שיטתי - כל המסמכים היו מסודרים ברכס
גבעות שהתפרס על רוב החדר - נכון, יכולת להמר על איזו פינה
ולשלוף את הנייר הנכון, אבל יכולת גם להכין מטוסי נייר ולערוך
שחזורים של קרבות אוויר קלאסיים, זה היה יעיל באותה המידה.
בשטח הצר שבין הקירות לניירת החבר'ה העמידו שלוש ספות ושולחן.
היו להם גם רדיו-דיסק, אוסף של בלייזרים, שש-בש ישן, חפיסת
קלפים ואינספור הזמנות למסיבות שהודבקו באינספור שכבות לקירות.
אחלה של טפט. אבל הכי מיוחד היה הריח של המקום - שילוב של
אקונומיקה ונייר מרקיב - גרם לי להרגיש שיצאתי לטיול ועכשיו
אני במלון עד שעוד כמה ימים אני חוזר הביתה.
הייתי מגיע לשם על הבוקר, מעשן לי ברגוע שתיים שלוש סיגריות,
שותה קפה שאחת הבנות הייתה מכינה, ופשוט נותן ליום לזרום בלי
לחץ. הייתי אדם ממוצע לכל הדעות. השתדלתי לא להתחיל שם יותר
מדי דיבורים, למה אני תמיד דופק את עצמי עם הדיבורים, פולט
דברים שהשתיקה יפה להם. כשאני מתחיל לדבר אני לא מזיין לאנשים
את השכל, אני אונס להם אותו. ואחר-כך אנשים כבר לא יודעים איך
לעכל אותי. כל מה שנשאר להם זה לנדות אותי, לשרוף אותי.
ובצדק.
בהתחלה זאת לא הייתה בעיה לסתום את הפה. היו שם את כל
הבלייזרים שהייתי יכול לקרוא. הייתי יכול לשחק עם אחת הבנות
קלפים או שש-בש. הייתי יכול לעשות אוריגאמי מכל הניירת. הייתי
יכול לשבת עם ייבגני האינציקלופדיה ולבקש ממנו שיגיד לי מי היו
כל נשיאי ארה"ב או  מה סדר היסודות בטבלת מנדלייב או מי היה
סגן מלך השערים בכל אחת מאליפויות אירופה בכדורגל. הייתי יכול
ללכת לחדר של הנהגים ולהאזין למיטב הלהיטים של זוהר ארגוב.
הייתי יכול להוריד כמה ראשים עם הסמל ההודי שהחביא מכשיר בחדר
מכונות.
אבל גולת הכותרת של כל יום הייתה ההופעה שעשתה רגינה. היא
הייתה יורדת לחצי אלף ועושה ספונג'ה לקרוון. לא ידעתי אם היא
חולת ניקיון או חולת נפש אקזביסטיוניסטית. עם גוף כמו שלה זה
לא היה משנה. כל פעם שגרפה את המים ברחבי הקרוון, מרטיבה את
שולי גבעות הניירת, היא הייתה מתכופפת טיפה ונותנת לי להציץ
לתוך הגופייה שלה, לפעמים היא אפילו לא לבשה חזייה. אין מה
להגיד, היא הייתה כוס ברמה עולמית. עם השיער הבלונדיני השופע
שלה, והטוסיק העגול שלה, והעיניים הכחולות המהפנטות שלה. הייתי
חותך לעצמי את יד ימין בשביל זיון אחד איתה.
ככה זה כוס. אתה יודע שזאת כולה חתיכת בשר ורודה, חשופה בדיוק
במידה שתכנס לך לראש, מעוטרת בקצת שיער עם ריח מטמטם של שמפו.
כבר ראית את כולן, צעירות וזקנות, רזות ושמנות, לבנות ושחורות,
חכמות ומטומטמות, נקיות ומלוכלכות. ואתה יודע שמבפנים הן כולן
אותו הדבר, אין יותר מדי מה להתרגש, כל חור בלילה שחור. ואז
פתאום מופיעה לך אחת כזאת בחיים. והיא אפילו לא ממש אמיתית,
היא יותר כמו מוצג במוזיאון, אתה יכול להסתכל אבל אסור לגעת.
יופי כזה הוא לא בשבילך, הוא שמור בשביל... זין אם אני יודע
בשביל מי הוא שמור... אם הייתי יודע, הייתי הולך ונהיה אחד
כזה. וזה אפילו לא מעציב או מרגיז או מתסכל המצב הזה. אתה פשוט
מתרגל שהיא שם, כמו שאתה מתרגל לשמש או לגשם. רגינה, רגינה,
רגינה...
חוץ מרגינה הייתה בארכיון גם אחת ענבר. היא לא הייתה רגינה אבל
גם לה הייתי עושה טובה, אפילו שרוב הזמן היא נראתה כמו
קריקטורה של חנונית, עם עדשות משקפיים עבות כמו החיים שלי
ואוסף של עטי פילוט בכל הצבעים בכיס של החולצה. יום אחד אני
נכנס לקרוון והענבר הזאת יושבת בישיבה מזרחית על אחת הספות.
ישר היא אומרת לי איזה יופי שבאתי לבקר, כאילו אני לא בא כל
יום, ומתחילה לדבר. וכשהיא מדברת זה לא עניין שיש להקל בו ראש.
היא זיינת שכל לא קטנה בעצמה. אז היא יושבת שם בטראנס ומדברת
בקצב של תשעים פעימות בדקה ככה שהמשקפיים שלה מקפצות לה על
האף. אלוהים יודע על מה היא דיברה. היה איזה שלב שהיא דחפה את
קירקגור, קפקא, קופרניקוס ושופן לתוך משפט אחד. ובזמן שאני
מקשיב לה התחלתי להרגיש את הדגדוג הזה בקצה הלשון, את החשק הזה
לדחוף את שתי האגורות שלי לפילוסופיה בשקל שלה.
אחרי חצי שעה של הקשבה מאומצת הבנתי שהיא מדברת על הנכה מחדר
מאה ועשרים. בנאדם יש לו ניוון שרירים או איזה פגיעה בעמוד
השדרה, והיא, כמה שהיא התלכלכה עליו. ויותר ממה שהיא התלכלכה
עליו היא התלכלכה על הבנות שמרחמות עליו, איך שהן רואות את
הראש השמוט שלו מתנוסס כמו דגל מעל כיסא הגלגלים החשמלי בזמן
שהוא מחליק לחדר האוכל או לשק"ם, ישר מתחילות לפלוט אנחות.
"אויייי... איזה מסכן... איזה יופי שהוא התנדב לעשות צבא..."
היא חיקתה אותן בקול צווחני. ואז היא המשיכה - "אם הן ממש
מרחמות עליו, אז שילכו וימצצו לו או יעזרו לו לנגב את התחת...
רחמים כמו חול יש להן... אבל למי זה עוזר?"
ונכון שהיא צודקת, עדיין לא ראיתי את הרחמים של מישהו מתועלים
לאיזה מעשה נעלה. המקסימום שאנשים עושים זה לתרום עשרים שקל
לאגודה למלחמה בסרטן. וגם זה אחרי שהם דפקו למתרימים איזה
פרצוף מהתחת. אני אם אני תורם אז זה רק לנרקומנים בצמתים, ככה
אני יודע בוודאות שהשקלים שלי עשו טוב למישהו, אפילו אם זה רק
לכמה שעות.
אבל באופן כללי, אני על הזין שלי הנכה, וואלה משעמם לו בבית אז
שילך לצבא, לא כואב לי בשום מקום בגלל זה. אבל מה, אני יש לי
את הדגדוג הזה שלי, יושבת לי כבד על המוח העובדה שכבר הרבה זמן
לא זיינתי לאף אחד את השכל. ולאט לאט גם לי מתחילות להשתחרר
המילים. ככה בקטנה גם אני מתחיל להתמרמר על הנכה.
"הוא מוציא את כולנו טמבלים, אנחנו על כל אקזמה ישר רצים לנסות
להוציא גימלים, והוא שיכול להיות בגימלים כל החיים שלו מתעקש
להתנדב". אמרתי לה.
ופתאום היו לי עוד ועוד דברים להגיד על הנכה, אפילו שלפני חצי
שעה בכלל לא זכרתי שהוא קיים. פתאום התברר שהנכה מציג בפנינו
שאלות קיומיות. הנכה בלבל את ענבר ואותי, פתאום לא ידענו מי
נדפק - אנחנו או הנכה. יש אנשים שהתשובה לשאלה הזאת הייתה
ברורה להם, אבל לנו זאת הייתה תעלומה בלתי ניתנת לפתרון.
מה אפשר להגיד, דפקו לי את כל העסק הענבר הזאת והנכה שלה.
נכון, אי אפשר היה להאשים רק אותם, ידעתי שבשלב מסוים אני יותר
לא אצליח לסתום את הפה. תמיד אני חייב לפתוח את הג'ורה, להתחיל
להקיא דברים שאני בכלל לא אמור לחשוב עליהם. אבל אם לא הם,
הייתי מצליח להתאפק עוד חודשיים-שלוש לפחות.
בהתחלה הייתי שופך את השטויות שלי רק עליה. היא הייתה מתחילה
לדבר על אולמרט ואני הייתי אומר לה בדיוק מה אני חושב על
אולמרט, הייתה מזכירה את וודי אלן ואני הייתי אומר לה בדיוק מה
אני חושב על וודי אלן, הייתה מספרת לי על חבר שלה השריונר
ואני... אני התחלתי לחשוב מה בכלל אני מבזבז כל-כך הרבה זמן על
נקבה שאין מצב לזיין.
וככה העניינים התחילו להתדרדר. נגיד אחד מהשק"ם בא לשבת על
סיגריה וסיפר לי איזה סיפור שקרה לו בעבודה אתמול ואני אמרתי
לו שיתפטר וילך למכור סמים. אחת מהשלישות באה סיפרה לי שהיא
נפרדה מחבר שלה ושמאז היא לא ממש מוצאת לעצמה כיוון בחיים, אז
אמרתי לה שתתאבד. לא היה אחד שדיבר איתי ולא אמרתי לו מה הדעה
שלי על החיים האלה ואיך צריך לחיות אותם. כל אחד שישב איתי
ניסיתי לחנך אותו, ניסיתי להסביר לו למה הוא יוצא טמבל. ואחרי
שהייתי מסיים כבר לא יכולתי להסתכל יותר על הבנאדם. וכנראה שגם
לו לא היה יותר מדי חשק לראות אותי יותר. זה היה כאילו היינו
מעורבים ביחד באיזה עסק לא מוסרי ועכשיו הנוכחות אחד של השני
עושה לנו נקיפות מצפון.
היום ברור לי שהייתי צריך לשתוק. היום דבר כזה לא היה קורה לי.
אבל אז עוד לא ידעתי את זה. אז חשבתי שאני יודע הכול, ואם לא
הכול, אז את כל מה ששווה לדעת. והאחרים, הם בכלל הסתובבו בעולם
כאילו הם מינימום איינשטיינים. לא רק בצבא, בכל מקום. אני מניח
שבצבא היה לי יותר קל לראות את זה כי הייתי מבוגר יותר. הייתי
מספיק עייף בשביל לא לקפוץ בהתלהבות על כל ריח מתוק שמדגדג לי
בנחיריים. והאיינשטנים, אי אפשר לפספס אותם. יש להם חיוך
מטומטם מאוזן לאוזן, כאילו הרגע זכו בפיס. הם לא מסוגלים למחוק
אותו גם אם החיים שלהם יהיו תלויים בזה. ומה מסתתר מאחורי
החיוך הזה - התוכניות שלהם לעתיד. טיול לתאילנד, לימודי ניהול,
עבודה מגניבה ורווחית, חתונה, ילדים, בית בפרברים, חופשות
במרמריס, נכדים, פנסיה, חלקה מטופחת בבית העלמין. ברור שזה לא
נכתב באבן התוכנית הזאת, הם משאירים מרחב לשינויים, אולי לא
יתחשק להם תאילנד, תמיד יש מצב להודו, אולי הם לא ילמדו ניהול,
אולי דווקא סוציולוגיה או פסיכולוגיה, ואם הם ירגישו ממש
אמיצים הם ילכו ללמוד עיצוב או פילוסופיה ותולדות האמנות. הם
מקווים שעד שהם יזדקנו הרופאים ימצאו איך להאריך את תוחלת
החיים בעוד כמה שנים. ככה יהיה להם יותר זמן לשבת בכיסא
הגלגלים שלהם ולהזיל ריר. הם חושבים שהעייפות שמחכה להם זה שום
דבר, הם לא רואים אותה ממטר, הם יורקים לה בפנים. הם מתהלכים
זקופים, גאים. הם עוד לא חטפו, עוד לא פחדו מספיק, עוד לא אמרו
להם לא מספיק פעמים. הם ראו הרבה סרטים על גיבורים, על אנשים
מוצלחים, על רומנטיקה גדולה, על אהבות שמתגברות על כל
המכשולים. הם חושבים שהם יותר טובים מאחרים, מאלה שנפלו תשושים
לאורך הדרך, שאיבדו כיוון, ששרפו את התוכנית הגדולה שהקציבו
להם. ואם לא יותר טובים אז לפחות יש להם יותר כוח רצון. כן כן,
הם רוצים יותר ממה שרצו הגרוטאות שממתינות עכשיו לפירוק. הם לא
רוצים להאמין שהם עכברים בניסוי, שהשוקים החשמליים שהם חוטפים
זה בשביל לחנך אותם לפנות שמאלה ולא ימינה, שהגבינה שמחכה להם
מעבר לפינה זה רק בשביל לראות איך הם יחרבנו אותה, שהריצה על
הגלגל לא תוביל אותם לשום מקום. הם משכנעים את עצמם שיש להם
סיכוי שווה כמו לכולם. "נכון, לאלה שיש להם אבא מיליונר יותר
קל, אבל גם אני יכול". ככה הם אומרים לעצמם. הם רק נכנסו
למבוך, והאור שהם רואים, הם חושבים שזה האור בקצה המנהרה, האור
הגדול של האושר שמחכה למי שמוכן להשקיע, למי שתהיה לו רק טיפת
מזל קטנה, לא הרבה. הם לא רוצים לשמוע שהאור הזה זאת השקיעה,
הדמדומים של ילדותם, ועוד מעט הדלת הזאת נסגרת עליהם, והם
נעולים בחיים שלהם. הם חושבים שבמקרה הכי גרוע הם יכולים
להסתפק במועט, ברגעים קטנים של שמחה, בנוסטלגיות, בבולשיט של
ניו-אייג'. צריך להסתכל על חצי הכוס המלאה! איך אפשר להאשים
אותנו, האכילו אותנו בחרא הזה עם כפית. איזה כפית! עם אינפוזיה
ישר לתוך הוריד! אמרו לנו שכל החיים לפנינו, שיש לנו פוטנציאל,
שאנחנו מיוחדים, כל אחד הוא עולם ומלואו. לא אמרו לנו שזה עולם
מלא בחרא, במחלות, בקנאה, בפחדים, בשנאות קטנות וגדולות,
במרמור, ברחמים עצמיים, בתיעוב, בתפילות שאף אחד לא טורח לענות
עליהן, בבדידות. לא אמרו לנו שהסיכוי שהבטיחו לנו הוא אחד
לשישה מיליארד, וגם אחרי שכבר ניצחנו, אנחנו לא יכולים לגשת
לקופה ולפדות את הזכייה, אנחנו צריכים להמשיך להמר, לזרוק את
הקוביות שוב ושוב, לסובב את הרולטה עד אינסוף. הקזינו אף פעם
לא מפסיד. לה דולצ'ה ויטה מה שנקרא.
אחרי שאמרתי את מה שאמרתי לכל אחד שהיה מסוגל לשמוע כבר לא היה
לי שום סיכוי. אפילו לא טרחתי לחזור יותר לארכיון. ישבתי רק
ליד המרפאה. שם אפשר לדבר עם מי שאתה רוצה כמה שאתה רוצה, ועל
מה שאתה רוצה, כל עוד אתה מוכן לשמוע מה לא בסדר בהם. איך הם
נפלו מהקטנוע, איך פתאום הם התחילו לשלשל, איך אתמול בלילה היה
להם שלושים ותשע חום. אבל אני את הלקח שלי למדתי, כבר לא היה
לי יותר מה להגיד לאף אחד. בעצם יהיה נכון יותר להגיד שאף פעם
לא היה לי יותר מדי מה להגיד למישהו. רק רציתי לשמוע את המילים
שהסתבכו לי בתוך הראש. קיוויתי שבחוץ, כשיהדהדו בחלל, אולי
יהיה להן יותר הגיון, אבל הן נשארו מפגרות, לא תפסו שום
משמעות. כשהיה שם מישהו זה היה יותר קל, יותר שפוי, אבל בעצם
כל הזמן הזה דיברתי עם עצמי. ניהלתי מונולוג כביר ומי שנתקע לי
בדרך היה צופה מסכן.
התאהבתי בספסל מול החדר של האחות. ישבתי שם והסתכלתי על
החובשות. איזה יפות הן היו בחלוקים הלבנים המבריקים שלהן. הן
חייכו לעיתים רחוקות, אבל עדיין הן קרנו מרוב אושר. אני בגלל
הטמטום שלי לא הייתי מסוגל להתחיל לדמיין איזה סיפוק עצום הן
מקבלות בזמן שהן הסתובבו בין כל האנשים שהלכו לפברק מחלות. הן
מדדו חום, לחץ דם, ושלחו אותם להשתין לתוך כוס פלסטיק. בדיוק
כמו שהן עשו כשהיו קטנות ושיחקו בחולה ואחות. כל מה שהיה חסר
להן זה סטטוסקופ מפלסטיק. והחולים, הם בכלל להיט היסטרי. לפני
שהם נכנסו למרפאה הייתה איזו נקודה בזמן שבה הם החליטו להיכנס
לדמות שהם המציאו לעצמם. רגע אחד הם כמו כולם, ואז פתאום הם
מתחילים לצלוע, להשתעל, מניחים יד על הבטן או על הראש. זאת
הייתה ההצגה הכי טובה בעיר.
ויום אחד כשאני יושב שם על הספסל שלי ומפנטז על הטוסיקים של
החובשות שנוצצים בשמש כמו מטבעות חדשים של עשרה שקלים בוריס
הופיע על הספסל שלי. הוא הופיע כמו רוח רפאים מהפוגרום הגדול
בקישינב. שנייה אחת הוא לא היה שם ושנייה אחר-כך הוא כבר היה
נטוע עמוק בתוך הספסל, מחטט עם האצבעות השמנות שלו בחפיסת
כדורים. לקח לי קצת זמן לזהות אותו עם השיער הפרוע והמדים
הדהויים, אבל זה היה בלתי אפשרי לפספס את עיני החזיר המטורפות
שלו.
"רוצה קלונקס?" הוא אמר והושיט לי כדור כתום-אדום.
"לא".
"הרופאים ממש שיחקו אותה עם הקלונקס הזה. משכיב אותך כמו
שצריך. חוצמזה הרופאים לא מבינים מהחיים שלהם. עשו לי מיליון
בדיקות ועדיין אין להם מושג מה יש לי. אז מה הם עושים? הם
מאכילים אותי בכל הכדורים האלה. קלונקס, אסיבל, אלפרליד. אני
דווקא מה רע לי לתפוס ראש. רק מה לפעמים אני מפחד שהם עושים בי
איזה ניסוי, שהכדורים שהם נותנים זה לא באמת מה שכתוב על
החפיסות, שהם מנסים לעשות ממני איזה רוצח, או לשגע אותי באיזה
צורה. אי אפשר לבטוח ברופאים המפגרים האלה".
"היית בגימלים כל הזמן הזה?"
"כן. תשעה חודשים. עם כמה הפסקות באמצע".
"ומה עכשיו?"
"לא יודע. אבל זה לא יכול להמשך ככה. דברים פונים כל הזמן
לכיוון שלילי. לפחות ככה נראה לי. אבל לך תדע, בכל רגע נתון
המצב יכול להשתפר בצורה דרסטית. העיקר זה להאמין ולא להתייאש
ולשמור על ראש סבבה".
ככה ישבנו לנו על הספסל. כל יום מחדש. לא היה לנו משהו אחר
לעשות. בטח לא משהו יותר טוב. אפשר להגיד שאבדנו בחשיכה. חושך
ישר מקבל קונוטציה שלילית, אבל זה לא היה נורא כל-כך כמו שזה
נשמע. שיחקנו עם החושך הזה, חפרנו בו, ניתחנו אותו, למדנו את
התולדה שלו, התלבשנו עליו, או שהוא התלבש עלינו. היו דברים
הרבה יותר גרועים מללכת לאיבוד בחשיכה, היינו יכולים לנסוע
בחשיכה, לעבוד בחשיכה, לחפש חניה בלב תל-אביב בחשיכה, לנהל
מלחמות בחשיכה. חרא, היינו יכולים אפילו סתם לעמוד בחושך. אבל
לפחות אנחנו ישבנו. וגם עדיין היינו קצת שפויים. אני מניח שגם
היינו צריכים להכיר על כך תודה.
בוריס לא הספיק להכיר תודה לשום דבר. הוא נדפק יום אחד כשאיבד
את הכדורים שלו. זה היה טראגי לחלוטין. בהתחלה הוא ישב כרגיל
על הספסל, חיטט באף, דחף אצבע לאוזן, גירד את הביצים. ואז הוא
התחיל להתלונן שהוא לא מרגיש טוב, שכואבת לו היד, כואבת לו
הכתף, כואבות לו השיניים.
לא התייחסתי אליו. ידעתי שהוא עלול להתחיל לזיין את השכל בכל
רגע. קיוויתי שהוא יפסיק מעצמו. אבל הוא הגביר את הקצב.
"תקשיב אני ממש לא מרגיש טוב, כואב לי בחזה. ממש כואב לי
בחזה".
"תירגע, זה רק בגלל הכדורים, עוד רגע זה יעבור".
"לא. הפעם זה רציני. זה לא צחוק. אני מרגיש את זה. הלך עליי".
"פשוט תירגע, תנשום עמוק וזה יעבור".
"אני עומד למות. קח אותי לבית חולים".
עם הצהרה כזאת לא יכולתי להתווכח, אז לקחתי אותו לבית חולים.
קרקס אמיתי הבית חולים. אנשים שם לא מסתפקים בצליעה קלה, אם הם
כבר הגיעו למיון הם משקיעים את כל מה שיש להם בהצגה. הם
גונחים, וצורחים, ומדממים, ומקיאים את הנשמה. סטניסלבסקי היה
מתמוגג מעונג אם היה רואה אותם. והרופאים הם כבר ראו את כל
התרגילים האלה, הם יודעים שאף אחד לא עומד למות. ואם מישהו כבר
עומד למות, אז רוב הסיכויים שגם ככה אין יותר מדי מה לעשות
בנידון. מי שנמצא בבית החולים כל היום אין לו מה להתרגש. אז הם
יושבים להם בסבבה שלהם, הרופאים, שותים כוס קפה בחיוך מלא
סיפוק, ניגשים לאיטם לחולים, לפצועים, לפגומים מעבר לכל הכרה,
עוטים את הפרצופים הרציניים שלהם בזמן שהם בודקים מדדים או
קוראים את הגיליונות ואחר-כך הם מספקים הבחנות, נותנים הוראות
לאחיות, ומדגמנים את השקיות השחורות שהצטברו להם מתחת לעיניים,
שאף אחד לא יחשוב בטעות שזאת עבודה קלה.
שתי אחיות השכיבו את בוריס במיטה אפורה בזמן שהוא הצהיר שוב
ושוב שהוא עומד למות. הן חיברו אותו למוניטור ונתנו לו ללעוס
אספירין. הנחתי שהחלק שלי פה הסתיים ואני חופשי ללכת, אבל
האחיות ביקשו שאני אשאר איתו עוד קצת, לכל מקרה שלא יהיה.
התיישבתי על כיסא מול המיטה שלו. השתדלתי לא לגעת בשום דבר,
פחדתי פחד מוות להדבק באיזו מחלה. דמיינתי איך חיידקים
מתיישבים לי במעי הגס או בריאות. וכשניסיתי לא לדמיין חיידקים
כל מה שהייתי יכול לעשות זה לחשוב על איך זה ששוב פעם נדפקתי
בגלל בוריס.
האחיות הם המשיכו להיכנס ולצאת, לשאול את בוריס שאלות, לחבר
אליו מכשירים ואחר-כך לנתק אותם, להזריק לו שטויות. בינתיים
מאחורי הוילון שחצץ בין המיטה של בוריס לשתי מיטות נוספות
נשמעו חרחורי גסיסה של מישהו ואף אחות לא ניגשה לשם.
קמתי, הסטתי קצת את הוילון והצצתי פנימה. שכבה שם זקנה, כלומר
נראה לי שזאת הייתה זקנה, היא נראתה יותר כמו צימוק גדול בצבע
של סרדין לבקן. עכשיו לה האמנתי שהיא באמת גוססת. היא כל הזמן
אמרה משהו - תרימו אותי, או תורידו אותי, או תהרגו אותי - זה
היה יכול להיות כל דבר. היא בקושי הצליחה לפתוח את הפה. לידה
עמדו שני זקנים מאובנים, הביטו עליה, בעיניים פעורות לרווחה.
הם בקושי הצליחו לסגור את הפיות. הפחד השתלט עליהם לחלוטין, הם
זכו להצצה בעתיד שלהם, הם הבינו שהם הבאים בתור.
התעוררה בי הסקרנות. מי יודע איזה עוד מוצגים יש פה, איזה עוד
אוצרות רפואיים מסתתרים פה מאחורי הוילונות. עזבתי את הוילון
של הזקנה המצומקת ועברתי לוילון הבא.
מאחורי הוילון הזה שכבה בחורה צעירה. דווקא לא נראה שיש לה
איזו בעיה, בטח לא אחרי שראיתי את הזקנה.
הבחורה הסתובבה. היה לה שיער שחור והיא הייתה די חיוורת. למען
האמת היא פשוט נראתה מסטולה.
"סליחה שהפרעתי". אמרתי.
"האמת שבאת בדיוק בזמן".
"את צריכה שאני אקרא לאחות או משהו?"
"לא. אני צריכה זיון אחרון לפני שאני מתה".
"מה יש לך?"
"אני עומדת למות".
"ממה?"
"בלעתי משככי כאבים".
"ניסית להתאבד או משהו?"
"מאיפה באת עכשיו עם כל השאלות האלה? מה זה נוגע לך בכלל מה
ניסיתי או לא ניסיתי? אתה בא להזדיין או לא?"
"למה לא".
איך שניגשתי אליה ישר היא פותחת לי את החגורה ואז היא הסתבכה
קצת עם הכפתורים של המכנס, אבל לא יותר מדי. דחפה לי יד לתוך
התחתונים והתחילה להביא לי ביד. ניסיתי לעשות לה את אותו הדבר,
שלא תחשוב שאני איזה כפוי טובה. אבל היא ישר הוציאה את היד שלי
ואמרה לי "קודם תנשק לי את הצוואר ואת האוזן". וואלה אפילו
שהיא עמדה למות לא הייתה מוכנה לוותר על הפור פליי. דווקא היה
לה צוואר חמוד, ארוך כזה, אז נישקתי לה אותו בכיף. עם האוזן לא
הסתבכתי למה היה איזה עשרים עגילים עליה.
מדהים איך כשאתה מרגיש הכי למטה בעולם, שנדפקת מכל הכיוונים,
פתאום המזל נופל עלייך, בדיוק כשאתה הכי צריך אותו. ככה פתאום
משום מקום היקום מארגן לך חיזוקית, משהו כזה בקטנה, זיון זריז
בבית חולים, שתדע שיש מצב שאתה לא לבד, שלמרות הכול מישהו
באיזו פינה משגיח שלא תיפול נמוך מדי. פיסות מזל כאלה באמת
יכולות לשנות חיים של בנאדם, יכולות לגרום לו לעשות חשבון נפש
רציני, לגרום לו לראות את האור מה שנקרא.
אבל אני רק יכולתי לחשוב שאולי באמת משהו לא בסדר עם הבחורה
הזאת, אולי היא ניסתה להתאבד כי יש לה איזה איידס, או הרפס, או
סיפיליס, או מי יודע איזו מחלה מינית אחרת. סך הכול הבחורה
שרמוטה, מוכנה להזדיין עם בנאדם זר בבית חולים. באותם רגעים
בכלל לא יכולתי לחשוב  על הזיון איתה בתור אירוע משנה גורלות.
חשבתי שהספיקו לי החיידקים שאכלתי פה עד עכשיו, לא צריך גם
לדחוף את הזין שלי למי יודע לאן.
"חכי שנייה", אמרתי לה והוצאתי את היד שלה מתוך התחתונים "אני
חייב רגע לבדוק מה קורה עם חבר שלי".
"מה אתה איזה הומו?"
"הוא פה שתי מיטות ליד. אני כבר חוזר. באמת".
לא חזרתי. גם לא הלכתי לבדוק מה קורה עם בוריס. הספיק לי החרא
הזה. הספיק לי הבית חולים, והספיק לי הצבא. פשוט נשבר הזין
מהעמידות, ומהחדר אוכל המסריח, ומלקום כל בוקר, ומלשבת ולשמוע
מה היה אתמול בארץ נהדרת, ומכל הביחד הזה מהבוקר עד הלילה.
בעיקר נשבר לי הזין מאנשים שאוהבים לשחק אותה חולים ואנשים
שאוהבים לשחק במלחמות. כי זה מה שזה היה בעצם כל הזמן הזה,
חבורה של ילדים שחייבת לשחק במשהו.
הלכתי לקב"ן. בהתחלה הוא לא היה מוכן לשמוע ממני, אמר שצריך
לקבוע תור, שאי אפשר ככה להתפרץ ולהתחיל לדרוש, פה זה לא גן
ילדים, פה יש סדר לדברים. אבל אני אמרתי לו סדר שמסדר, אני מפה
לא זז עד שאתה לא משחרר אותי.
לבסוף הוא קיבל אותי. כאילו הייתה לו איזה ברירה. הוא התיישב
מול המחשב שלו ושאל אותי למה אני רוצה להשתחרר. אז סיפרתי לו
מילה במילה איך נשבר לי הזין מהכול. למקרה שזה לא יספיק גם
אמרתי לו שאני בדיכאון ושאני יש לי חרדות מכל דברים, "פתאום
אני רואה איזה משהו אני מתחילה לי הזיעה הקרה והדופק מתחיל
לקפצץ לי". אבל הוא לא התרשם יותר מדי. אמר שגם בחוץ זה ככה,
שהאנשים בצבא ומחוץ לצבא זה אותם האנשים, רק לי יהיה יותר קשה,
כי פה בצבא, הדברים ברורים, קבועים, אומרים לך מה ללבוש,
אומרים לך מה לעשות ומתי ואיך, בחוץ אתה צריך לחשוב על כל
הדברים האלה לבד. ואותו הדבר עם הדיכאון החרדה, אין שום בטחון
שהם יעברו לי עם השחרור. כשסיים לדבר הוא והשפם הפרוסי הענק
שלו הביטו בי, מבט קצת מזלזל כזה, יעני הבאנו לך אותה בטיעון
אחושרמוטה.
אבל אני גם מהמבטים האלה נשבר לי הזין אז אמרתי לו "תשמע, יש
בעולם הזה מיליונים של אנשים שלא יודעים איך לחיות, עוד אחד לא
יהרוג אף אחד".
הוא בכלל לא הבין מה אני מנסה להגיד לו. אמרתי לו עוד פעם, יש
הרבה אנשים שלא יודעים איך לחיות... אבל הוא כמו קיר, לא מבין.
לפחות לא נתקע יותר מדי על הקטע, עבר הלאה. שאל אותי מה אני
הולך לעשות אחרי שאני אשתחרר. "וואלה", אמרתי לו "לא יודע,
להשמין, לגדל שפם?" יצא לי שזה נשמע כמו קצת שאלה כזה.
עכשיו הוא כבר באמת נשבר, הבין שיש לו עסק עם בנאדם מיואש, עם
דפקט רציני. התחיל לתקתק על המקלדת שלו. "טוב, אם אתה כל-כך
רוצה להשתחרר..." הוא והשפם שלו אמרו.
לפתע הוא הפסיק להקליד ותקע בי עוד מבט "אבל נשארה לך רק חצי
שנה עד השחרור!" הוא פלט.
"אז מה?"
"לא חבל... עוד חצי שנה תצא עם תעודת שחרור במקום שיהיה לך
סעיף נפשי".
"תראה הזמן עכשיו טס כמו לא יודע מה, לפני רגע הייתי בגן חובה,
עוד שנייה אני כבר עם רגל אחת בקבר, אז אתה מבין, גם על חצי
שנה חארם".
גם את זה הוא לא ממש הבין. הסתכל לי ישר בעיניים כמעט דקה בלי
להגיד שום דבר. חשבתי אולי זה איזה משחק פסיכולוגי כזה, לראות
מי נשבר ראשון וצוחק. כבר כמעט והתחיל לעלות לי חיוך על
השפתיים, אבל הוא בדיוק הוריד ממני את העיניים וחזר להקליד.
אחר-כך הוא הוציא את הדף מהמדפסת, נתן לי אותו ואמר לחזור ביום
רביעי, בשביל שהם יקבעו לי תור לוועדה הרפואית.
יצאתי משם. הלכתי לאוטו. כמו כלום. כאילו לא קרה שום דבר.
העולם המשיך להסתובב. הדלקתי סיגריה. אמרתי שלום ל-ש.ג שמקלל
כל הזמן ונותן עצות בענייני בורסה ומט"ח. עברתי על יד בטלנים
שמכרו שעונים, אולרים, שרשראות, צמידים, טבעות ומדליונים.
עברתי על יד הנערות שמחלקות עיתונים יומיים. לבסוף חלפתי מול
המלוקקים שמנסים להחתים אותך לקופת חולים מאוחדת או למכור לך
איזה פלאפון. הם כולם נראו לי קצת כמו מרטינוב או ד'אנטס.
ונראה לי שרציתי להרגיש קצת חרטה. אם הייתי מתחרט, הייתי יכול
להיות בטוח שקרה משהו. אבל כל הזמן נזכרתי שאייכמן אמר שחרטה
זה עניין לילדים. זרקתי את הסיגריה, נכנסתי לאוטו ונסעתי
הביתה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שלום זה לא קללה
!




ג'מיל, מחבל
מתאבד בדימוס


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/10/08 21:22
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אבי נתן

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה