תנגב את הדמעות! אסור להם לראות את זה!
היא עמדה מולי, שערה השחור והחלק נופל מסתיר את עיניה.
"אני מנסה!"
אבל לא משנה כמה ניגבתי העיניים נשארו רטובות.
ואז רגע לפני שהם פתחו את הדלת היא שלפה משחה מהתיק ומרחה לי
אותה על העיניים.
לשנייה זה הרגיש כאילו שפכו לי נוזל רותח על העיניים אבל לא
יכולתי לצעוק, הם כבר נכנסו לכיתה.
"היי דני! מה קורה?"
"הכל בסדר מתוק? אמא לא דואגת אנחנו מקווים."
הם היו שניים והם נכנסו כאילו העולם שייך להם. כריאל ולישארי
לא חזקים במיוחד אבל חסרי גבולות ורחמים.
בהיתי בהם וניסיתי לדבר אבל שום מילה לא יצאה
"אוו מתוק.. אתה רוצה לומר משהו?" לישארי הסתכל אליי וגיחך.
הוא היה הבריון הרגיל, אהב להטפל לחלשים ממנו, לצחוק להם, אולי
להרביץ לחלקם אבל לא יותר. כריאל היה סיפור אחר לגמרי. התעלמתי
משריאל והסתכלתי על כריאל. הוא נעץ בשריאל מבט שהשתיק אותו מהר
מאוד. הוא לא העז להמרות את הפה של כריאל או כל מישהו חזק
ממנו.
עמדתי ובהיתי בו עד ששמעתי את ליאת
"יש משחה כזאת גם לפה אם אתה רוצה... זה יעזור לך לדבר"
זה כל מה שהייתי צריך.
"אתם לא יכולים לעשות לי כלום! המנהל בעצמו דיבר על זה!"
"אז הוא חושב שהוא מוגן."
המשכתי ונעצתי מבט בכריאל מתעלם מההערה של החייל שלו.
"חשבתי שאמרתי לך שאתה לא אמור לדבר," כריאל השתיק את לישארי.
"ואתה ילד צריך לזכור. חוקים מגנים רק על מי שחזק מספיק לאכוף
אותם. עכשיו אתה מכיר את ההסכם שלי?"
ההסכם לא היה מסובך. אני זכיתי להגנה ואפילו עזרה ובתנאי הייתי
חייב לכרות ברית כוח עם כריאל. ששמעתי פעם ראשונה לא האמנתי
שזה אמיתי, חשבתי שזה רק סיפורים להפחיד את התלמידים החדשים.
בריתות כוח נעשו רק בכתות המטורפות ביותר.
"לפי המבט שלך אני מבין שאתה מכיר. אז מה אתה אומר?"
נעצתי מבט ופחדתי להגיד את מה שהייתי חייב כשפתאום הרגשתי
כאילו ארבעה להבים חותכים את העור על יד ימין.
ארבעה חתכים הופיעו על היד והתחילו לדמם.
זה כאב אבל לא מספיק כדי לגרום לי לצרוח. המשחות של ליאת היו
הרבה יותר נוראיות.
"דברים רעים קורים לאנשים שלא יודעים להגן על עצמם, אתה יודע.
אז אתה לא חושב שמישהו שיגן עליך מהם זה דבר טוב?" כריאל חייך
חיוך חברי והעביר את היד שלו על החתכים, מעלים אותם לגמרי.
"אז מה אתה אומר?"