ושוב הושיט את ידו לעבר ארון התקליטים הישנים, שעמד בפינת
החדר. התקליטים היו מסודרים שורות שורות, פסים מגוונים שיצרו
עושר צבעוני שעתה, היה מעט דהוי. היה קשה להבחין בסטייה מקו
התקן הסרגלי שלו, אך העין המזויינת יכלה להבחין בסדקים קטנים,
שריטות כמעט בלתי נראות שנוצרו כתוצאה משליפה חוזרת ונשנית של
אותם התקליטים. ידו ליטפה בעדינות את השורה השלישית והוציאה
תקליט נוסף - וקול חריקה דומם נשמע, כמנסה לנצח את קולו של
תקתוק השעון.

הוא ישב בתנוחת עובר בכורסא החומה, עטוף בריחות מוכרים של עור
ישן, רדיאטור מאובק ושמן שרוף מהכיריים הקרים. הכורסא חיבקה
אותו והוא חיבק את עצמו, ונרדם לקולות צלילים מוכרים עוד יותר.
או לפחות ניסה להרדם.

המוסיקה סילסלה, קיפצה, עינטזה כרקדנית בטן וקינחה בסולידיות
של צלילים אקוסטים. מיד לאחר מכן דפקה כמשפצת את החלל הריק שבו
שהה, כאילו שכמה בומים וחריקות רועשות יוכלו למלא את כל הלובן
הזה. הוא שאף שאיפה עמוקה, ניסה לבלוע את העולם בתוכו -
ונחנק.

עכשיו היא רוטטת, ושוב -  מתעדנת... נינוחה. איך פעם היה נמוג
למול הקולות האלה. די היה בזמרת צרפתייה אחת שתלחש בכדי שיתפרק
וימס בתוך הספה הזאת, מפליג בקיוויים ודמיונות ורעיונות
וגחמות. ועכשיו, כלום. עשרים לחישות מעשרים זמרות צרפתיות לא
יזיזו אותו. גם ככה אין לאן לזוז.

שוב ניסה למנות את כל מי שהכיר, ניסה להזכר בשמות, בקולות,
בריחות, במראות. הוא נזכר שנהג לשוחח איתם על צורות חשיבה. אחת
סיפרה לו שכל סיטואציה בה היא נמצאת מתוארת אצלה בראש כסרט.
"למשל, עכשיו, כשאני מדברת איתך, בטלפון... אני בכלל רואה
אותנו בירושלים! " ירושלים? מה לו ולירושלים. הרי ביקוריו בה
היו שוליים והזכרון הדל שלו מורכב מטקסים צבאיים ואף קר, והרבה
התחמקויות ממגע לא רצוי בתחנה המרכזית; אבל אותה אחת היתה
ידועה בצורת חשיבה יצירתית  והיתה כזו שניתן לסמוך עליה שתחבר
מחשבות למילים. " כן, ירושלים מתאימה למפגשים בינינו: היא
מספיק נטרלית וגם הקור שלה והאויר הצלול כיין ונו, כל
הסטריאוטיפים. ומה, אתה חושב שאני לא מכירה אותך כבר? מכירה.
מכירה את המחוות הקטנות, ואני רואה איך אתה מסתכל לצדדים תוך
כדי שיחה ואני רואה את האינטר קאטים האלה שמפנים את הצופה,
אותי, אל תנועות הידיים שלך שמתות לעוף משם. הכל כמו שרואים
בסרט, אפילו עם מוסיקת רקע."

כנראה שהיתה רחוקה מבינתו, ועל כן לא הבין אותה. כשמנסים לייחס
למשהו שפועל בתת מודע מאפיינים של המודע ישר מתבלבלים, הרי
המחשבות שלנו מסתובבות בבליל על טייס אוטומטי, ואי אפשר לקחת
עליהם את השליטה. הוא שלף מחשבה אחת שטענה שהמוח שלה נוקט
בפעולת הסוואה, בכדי לתת הסבר לדבר שמוח לא מנוצל לא יכול
להסביר, וראה שהוא בכלל חושב במילים. ככה הכי קל להוציא את זה
החוצה.


התקליט נתקע במקום. אותו צליל, שוב ושוב ושוב. הוא שלח יד,
וליטף את השורה השלישית שהרווח הפתאומי שנפער בה בלט בהיעדרו
של הדבר האחרון שהיה יקר לו עלי אדמות: התקליט שלה, גם אם היה
שרוט והרוס, עדיין הכיל את כל כולה בתוכו. התקליט שהיא נתנה לו
בפעם ההיא, הפעם היחידה שבה לא ניסה להסתכל לצדדים ולמצוא דרך
לברוח, הפעם היחידה שלסרט של שניהם היו אינטר קאטים רק על
הידיים המהוססות שלו, ואחר כך שלה, ואחר כך של שניהם יחד. משב
אוויר קל ליטף אותו כשנייר העיתון נפל מתוך אריזת התקליט.
"ניצודה בת האנוש האחרונה, לפי ממצאינו. חיפושים אחר מסתננים
נוספים נמשכים, להבטחת בטיחות מירבית. הציבור מתבקש לדווח על
כל מראה חשוד".

מסמך אחרון בתולדות האנושות. פס הקול של החדר הלבן עטף אותו
בשקרים, בודד אותו מרצון. כן, מרצון. כך עדיף לחשוב.

הוא דמיין לעצמו כתבה במוספי הרכילות והקריא אותה בראשו בקול
מלגלג. "האדם האחרון בעולם יושב לבד בחדר, ומדמיין סרטים."
בשבילה, בשבילה הוא מדמיין סרטים. אפוסים ענקיים עם נציבים
ושני שחקנים ראשיים לפחות, והיא כל כך יפה שם בבגדים הישנים
שמזכירים תקופות יפות שחלפו. ובסרט שלו אין גבול למה שהמוח
יכול לעשות, ואין גבול למציאות שיכולה להערים אפילו על הבנאדם
היחיד שהצליח לשרוד, והיה חייב להיות חזק וחכם מכולם - אם
מתייחסים לתיאוריות של אנשים חשובים ממנו, שגם לא שרדו.

בסרט שלו, האדם האחרון בעולם יכול לשבת לבד בחדר, ולהיות כל כך
קטן בעולם כל כך גדול ולשמוע, לפתע, דפיקה בדלת. פנים הבית,
לונג שוט. דפיקה. זום על הידית, קלוז אפ על הבחורה. היא יפה,
כל כך יפה. סוף.

הצליל של התקליט המשיך לקפוץ, אבל למי איכפת, שיקפוץ. שיקפצו
כולם.