מחווה לבוקובסקי ולאנשים אהובים שיוצרים מועקה:

עוד בהתחלה, כשרק הכרתי אותך
וכמו חבורת בנות מן המניין
החלטנו פה אחד שאתה
מושלם
והייתי צריכה להתנתק ממך,
קצת.
עוד תכננתי דברים לפני חווית
ההיכרות איתך.
אתה כתבת לי מכתב
ואייתת "לאמר".

אני חשבתי שהיינו היחידים
בעולם
שעוד אייתו ככה.

לפעמים, כשלא אומרים הרבה
אבל משדרים ועושים
זה קביל ומספיק בכדי
להרשיע.

דיברנו בטלפון.
הרבה זמן לא פרקתי עליך עול
וכבר הרבה זמן שאני רק
מקיאה
על הנייר.

כעסתי, וכדרך הבנים שמן המניין,
לא ממש הבנת.
וכדרך הפסיכופטים-
גם האשמת את עצמך.

איזה טעם יש להאשמות ולחרחורי שנאה
כשאתה מסכים איתם?

החלטתי פה אחד שאתה
לוקה בחסר.
בחסרים.


אמרתי שיצא לי הרבה לכתוב
ושיקרתי ואמרתי שרע לי.
או שאני משקרת עכשיו לעצמי.
אתה ישר צחקת על הכתיבה שלי
מבלי לראות.

התקיפה היא לחלשים. בטח
גם אתה מקיא
על הנייר
ומפחד שגם פה, שוב
אני מוצלחת ממך.

אנשים מושלמים שלוקים
בחסר
לא מבינים שהם, בעצמם
מוצלחים
כמו המוצלחים שהם שונאים כ"כ.

הזכרת משפט של בוקובסקי
שמעתי טשרניחובסקי,
משהו עם סקי, זה צפוי
ולא הבנתי איזה אמן
שלפת ממגירות הנפש.

"נו, זאת עם הציפור". אתה אמרת.

לא הכרתי אותו. אח"כ,
חיפשתי באינטרנט.
תלמידה טובה

אתה, אל תתלונן שאני לא
מתעניינת.

קראתי שירים. מעניין.
מוזר

איך שכשרוצים לבטא
דברים עמוקים
מתנכרים ומשתמשים בציטוט;
מישהו אמר זאת קודם.
נורא מלומד.

בשליפה מהירה,
גם אני יכלתי עכשיו
לפרוק אותך מנשק
ולבתר.

הגאונות היא באלה שיודעים לנסח
את מה שלי עומד בראש
וקופץ ומכאיב
אבל לך יכלתי להגיד
בעצמי
בלי להשתמש בצד ג',
למרות שאתה לפעמים
מתייחס אלי כמו אל בנק.

למחרת בבוקר פתחתי
פתח לציוויליזציה.
ב"דיילי שואו" הביאו
אושיית תרבות שמשחקת
בסרט ע"פ ספר של לא אחר מאשר
צ. בוקובסקי.
זה היה שידור חוזר ותהיתי
אם אולי ראית את אותה מהדורה
עוד אתמול.

אולי הבוקובסקי שלך זקן
מהבוקובסקי שלי
בכמה שעות.

ואנחנו כבר לא נישן יחד
וטוב לי.
כמו שאמרנו- לא היה שם
יותר מדי.
דובי לילה טוב.

מעניין אם האינטלקט הוא
באמת מעל לכל.