כשהייתה מתחילה לבכות בכי חרישי, הייתה מבינה שהיא נכנסת
לדיכאון שקשה לצאת ממנו.
ובעצם, היא שונאת לשקוע בהתקפי הרחמים העצמיים שלה,
היא תמיד דימתה את זה להתקף בולמוס;
מין התפרקות, שלא מרצון, אבל הכרחית לה, פיזית.
הייתה מתרצת לעצמה, כי לא יכלה לסבול את המחשבה שהייתה
מתייפחת בלי תירוץ מתאים. מקנאה כל כך שלאחרים מותר ולה לא.
התירוצים שחייבה עצמה לתרץ עלו לה במחיר כבד, בכי נהיה יותר
ויותר אסור, עד שהטילה על עצמה וטו בכל הנוגע להפגנת חולשה.
והיה נוח לה לא להכיר את עצמה יותר, קפואה ומיוסרת, ומאופקת.
בדמעה אחרונה נפרדה מהחמימות שעטפה אותה פעם.

מעניין אם הם שמו לב למה שגרמו לה לעשות...