אף פעם לא חשבתי שאני אוכל לעשות את מה שעשיתי, לחדור ככה
לפרטיות של מישהו.
אני לא יודע אם בעתיד אעשה זאת שוב, אבל על הפעם הזאת אני לא
מצטער...
תמיד ידעתי ששרון מנהלת יומן אבל אף פעם לא חשבתי לבקש ממנה
להציץ בו, אחרי הכל אנחנו יוצאים רק חודש...
יכולתי להבין את הצורך בניהול יומן אישי, דרך מצוינת להתמודד
עם רגשות - פשוט לשפוך על הנייר, ועם זאת מעולם לא היה לי
אחד...
ישבנו אצלה בחדר, דיברנו ראינו טלוויזיה והתנשקנו ואז קלטתי את
היומן שלה מבצבץ מתחת למיטה. כמעט ופלטתי משהו כמו - "שרון,
אני רשום ביומן", אבל ידעתי שזה לא במקום ואפילו כיבדתי את זה.
באותו רגע ממש לא היה דבר שרציתי יותר מאשר לדעת אם אני מוזכר
ביומן ואם כן אז באיזה אופן...
לא הצלחתי לחדול מלחשוב על מה שרשום בחבילת הדפים הטיפשית
הזאת, שברגע זה נראית יקרה מזהב...
ואז זה קרה... הגיע הצ`אנס שלי...
אמא של שרון קראה לה למטה, היא קיבלה חבילה או משהו. התווכחתי
עם עצמי במשך איזה 4-3 דק` ובסוף הדיון המעמיק ההחלטה הייתה -
רק אציץ וזהו...
הרמתי את היומן ממתחת למיטה והתחלתי לרעוד, כאילו הרגשתי
שאתחרט על כך. ברגע של תעוזה פתחתי אותו בעמוד מסוים והתחלתי
לקרוא...
מן הסכם בע"פ שעשיתי עם עצמי, אפתח עמוד מסוים אקרא 2 שורות
ואם הן לא נוגעות אליי אפסיק...
השורה הראשונה שקראתי כבר זיעזעה אותי, זה היה משהו כמו: "אני
לא יודעת אם אוכל מחר להסתיר את המכות האלו מאחורי הבגדים"
הדבר המזעזע במשפט לא היה קשור דווקא למילה "מכות", אלא לקלוט
שבהכחשה או החיפוש אחר ההסתרה של האירוע כאילו הוא אחד מני
רבים.
חזרתי קצת אחורה בדפים ופתאום ראיתי דף מקופל, עברתי עליו. היה
בו סוג של מונולוג - "דברים שרציתי לומר לך", היתה הכותרת...
כל משפט בדף התחיל ב- "נמאס לי ש...". אני זוכר אחד מהם וזה
בגלל שהוא צרם לי נורא: "נמאס לי שאני מפחדת ממך בכל יום יותר
ויותר"...
שרון נכנסה לחדר וקפאה במקום כשראתה אותי אוחז ביומנה, ובתוך
שניה הקיפאון הפך לצווחה המורה לי להסתלק מביתה - וכך כמובן
עשיתי...
לא ידעתי מה לעשות מאז, שרון סירבה לדבר איתי על הנושא או בכלל
ועוד יותר מזה אני אפילו לא יודע מיהו מקור פחדיה.
היה קשה לי לראות אותה יום-יום בבית הספר מנסה להתחמק מכל
ניסיון שלי להתחלה של שיחה...
לבסוף החלטתי שמשהו חייב להיעשות ובגלל שלא ידעתי מה, החלטתי
לפנות ליועצת בית הספר... כן היועצת, זאת שתמיד אמרה לפנות
אליה בכל בעיה אם היא אישית, מינית או סתם גדולה עלינו וצחקנו
לה בפנים שבכלל הציעה.
סיפרתי לה את הסיפור כאילו בקודים של יש לי חבר שתקוע במצב
הזוי שכזה עם חברה שלו, למרות שידעתי שהיא תבין על מי מדובר...
עוד באותו היום בצהריים ההורים שלי זומנו לשיחה דחופה בבית
הספר יחד איתי, ועל ידי לחץ מאסיבי של ההורים והיועצת יחד,
בלית ברירה סיפרתי הכל...
משסיימתי לספר והגיע שלב ההחלטות נתבקשתי לצאת מהחדר, ולמעשה
לא שותפתי בשום דבר מאז. מה שאני כן יודע זה ששרון לא הגיעה
לבית הספר בשבוע שלאחר מכן ושבסופו היא אפילו עברה לבית- ספר
אחר.
אמא שלי סיפרה לי בסוף, באמת רק אחרי שהכל נרגע - שהמשטרה עצרה
את כל דיירי הבית לחקירה עד שמאיר התוודה לבסוף על כל הפעמים
בהן היכה את ביתו שרון.
אני ושרון לא מדברים מאז אותו היום וכואב לי על כך מאוד, אבל
להגיד שאני מתחרט על שפתחתי את היומן ביום ההוא או שפניתי
ליועצת לאחר מכן אני באמת שלא יכול !!!
אני מקווה שיבוא היום ששרון תוכל לסלוח לי ולהבין את המצב אשר
הייתי בו, אבל גם אם לא - אוכל לחיות עם זה. הדבר היחיד שאולי
אני מצטער עליו הוא שלא גיליתי זאת קודם...
כשצצה לה בעיה רצינית בחיים, תמיד הבחירה הפשוטה והקלה יותר
היא לברוח ולשכוח... גדולתו של הבנאדם נמדדת דווקא ביציבותו
מול הקשיים הניכרים בדרכו, וכאשר מתגברים על המכשולים הסיפוק
גדול הרבה יותר, אפילו אם הוא גובה מחיר כלשהו. |