במקרה הזה, החברים החזיקו לי בכנפיים,
גם כן חברים.
לא הצלחתי להתרומם, לנסוק,
השמועות היו לי לתקרה, לכלוב של ברזל.

זיונים בעמידה, בשירותים של פאב.

רק מילים יפות יש לו, אין בו כלום,
אמרו.
והיא הקשיבה?

הצבע על הכנפיים דהה ממזמן, יתכן ולא היה,
מרוב נגיעות של קנאים ירד האבק, הקסם.
אחיזות מיותרות שלא הועילו לאיש,
ספק אם בכדי לבלום,
אותי.

או אולי,
בכדי להתעופף,
כמותי.

כולם מרוחים בשמן שחור ואין אחד שממריא.

תוחלת חיי קטנה משל אותו פרפר מדומיין,
אם מחשבים חיים לפי זמן מנוצל היטב.

הנופים שראה, החוויות שעבר,
העמדת הצאצאים
והאופי.

אין לי תחרות עם אותו פרפר
וגם לא עם אותם מכרים,
ראייתי אינה צרה גם אם אני עומד במקום,
וגם אם אני קופץ בין שבילים.

משתדל כל כך להסתדר עם כל בני האדם וגם לאהוב.
פרפרים.
למרות שלפעמים, זה מרגיש לי,
כאילו כולנו עדיין גלמים.




תודה
לכל מחזיקי הכנפיים שנתנו השראה