חצי מסוממת היא גררה את רגליה כשנכנסה אל האולם. האנשים מחכים
לה, היא צריכה רק לשים את מסכת האיפור וללבוש את השמלה שתלויה,
מחכה לה, על הקולב. אהרון נכנס לחדר ושוב כתמיד, הניד בראשו.
היא לא הגיבה, כניראה שכבר נמאס לה לשקר. נמאס לה להגיד שהכל
בסדר והכל יפה ושלא ידאגו לה. אבל כניראה שאין אף אחד שבאמת
דואג. אז היא עוד פעם עלתה לבמה ונתנה הופעה מצויינת, בטח
יכתבו על זה מחר בעיתון. בבית מול עוד שעה של "כוכב נולד" היא
חשבה עד כמה אנחנו עלובים, עד כמה אפשר לייצר כוכבים בכוח. היא
קרעה מעל עצמה את הגרביונים, הרי זה כל כך לא נוח, ומזגה לה
עוד כוס שמפניה. יום אחד הם יבינו, יום אחד הם יראו הכל. בתיבה
מחכות לה המוני מעטפות, מכתבי מעריצים נהגו לקרוא לזה. פעם היא
היתה מקדישה זמן, קוראת כל אחד ומשתדלת להחזיר תשובות. אבל
עכשיו, היא פשוט מוציאה אותן וזורקת לפח. השמפניה התחילה לחלחל
לגופה והיא הרגישה קצת יותר משוחררת. אפילו היה בא לה לרקוד
קצת, חבל שלא היה לה עם מי. אז היא נעמדה באמצע החדר, הושיטה
יד לשותף דימיוני ויחד הם חוללו סביב שולחן המטבח. בסוף היא
נשקה לו לשלום והשתרעה על המיטה. בבוקר קמה עם כאב ראש חזק
במיוחד, הכינה לעצמה קפה ושוב יצאה לנדוד ברחובות תל אביב.
התהלכה ברחובות כהרגלה, בלי מסלול מסויים או מטרה.

הוא הגיע בבוקר מהקיבוץ. אתמול היתה לו מריבה קשה עם כמה
מהחברים. איך אפשר להמשיך לחיות בבועה הזאת? כמה זמן הוא עוד
יכול לסבול שאומרים לו מה לעשות? הוא בן שלושים ורוצה להיות
מאושר, למה זה כל כך קשה? הוא אהב את הקיבוץ. אהב ללבוש את
מכנסי הג'ינס הקרועים, את החולצה הגזורה ולהתהלך בשבילים
המוכרים שם הוא מכיר את כולם. לדעת שלא משנה מה יקרה, תמיד
יהיה לו אוכל וקורת גג. באמת שלא היה אכפת לו להשאר בקיבוץ,
הוא אהב את כל הירוק הזה, את עבודת המשק. לקום כל יום מוקדם
בבוקר ולעבוד בשדה או ברפת, אבל הוא לא יכל יותר לסבול את
המרובעות של חברי הקיבוץ. הם לא יחליטו בשבילו מה הוא יכול או
לא יכול לעשות. הוא לא יקבל את זה. הוא לא יכל לסבול את זה
יותר. אתמול אחרי שיחה ארוכה הוא אמר להם שהוא עוזב. ובבוקר,
לקח את המעט שיש לו ונסע לתל אביב, העיר הגדולה.

הוא ניראה לה מבוהל. עמד על שפת המדרכה כמי שמנסה להחליט אם
לחצות או לא. היא נגשה אליו. הוא מיד זיהה אותה, הרי שמע את
שיריה כל כך הרבה. תמיד חשב שהיא מוכשרת ושהיא נותנת תחושה של
מישהי שמבינה עניין. הוא גם חשב ששיריה חכמים, היו בהם תמיד
רמזים שהעידו על כך גם אם לא תמיד זה היה כל כך ברור. היא לא
ידעה בדיוק מה משך אותה בבחור. הוא לבש ג'ינס קרוע, חולצה קצרה
גזורה בצבע לא ברור ונעליים שמזמן היה צריך לזרוק. היא היתה
יפה, בדיוק כמו בתמונות, שערה מתנפנף בצורה מושלמת ברוח. אבל
היתה בה גם עצבות, הוא ראה זאת בעינייה. היא התחילה לדבר. הוא
מיד ראה שיש בה משהו.

היא חיפשה מישהו שיתן לה גב. הוא היה אחד כזה. היא עברה איתו
לגור מחוץ לעיר. הוא אהב אותה על זה. היא התחילה להופיע בחצר
האחורית של ביתם המשותף. הוא ניגן גיטרה, היא ניגנה פסנתר.
הקהל שהגיע השתוקק רק להשאר. היא הפסיקה לשתות והוא גידל גינה
מלאה פירות וירקות. החברים לא הבינו מה קרה. בעיתון כתבו שהיא
התאהבה והשתגעה. אחרי כמה שבועות כתבו שהיא גאונה. כשמוצאים את
האושר שום דבר כבר לא משנה.
לה לא היה אכפת. וגם לו לא.