הוא פקח את עיניו כשאור הבוקר כבר בקע מחלונו, אשר היה פתוח
מעט. בתנועה אטית סובב ראשו על הכר, עד אשר מול עיניו ניצבה
דמותה. היא עדיין ישנה, שנת מלאכים. פנייה זהרו מאושר, והיא
נראתה יפהפייה עוד יותר ממה שזכר אותה. הוא התרומם לאט,
בניסיון להרעיש כמה שפחות. הוא לא רצה להעיר אותה, הרי נראתה
שלווה כל כך. התקרב לחלון כשבריזה רעננה שוטפת את פניו, ונשמעת
שירת הציפורים. עיניו חזרו שוב אל פניה הנינוחות. הוא לא יכול
להתנתק ממנה. נראה כאילו נצח חצץ בין אותו יום לרגע בו פגש בה
שוב. מפאת פחד שעלול לאבדה, לא רצה להתרחק ממנה אף לא לרגע.
אמנם אסף את כוחותיו ומצא את דרכו למטבח. בדירתו שרר ריחה.
בושם עם ריח אביבי, מתקתק מרענן. זמן רב כל כך גופו שקק למגע
שלה והנה חלומו התגשם והוא פגש בה שוב, לאחר זמן רב.
היא פקחה את עיניה כאשר הרגישה בנוכחותו. באפה עלה ריח של קפה
חם, אשר הופץ בחדר. על המגש הניצב ליד המיטה הייתה ארוחת הבוקר
שהכין במו ידיו, בדיוק מושלם כפי שאהבה. הוא זכר. על יד הארוחה
שכב לו ורד יחיד, עדין ואדום. ורד כהה על רגל ארוכה, נראה
כאילו בזה הרגע נגזם מהשיח. הריח שעלה ממנו הזכיר לה אותו. הוא
נהג להביא לה פרחים. היא לקחה את כוס הקפה וחיממה אתה את ידיה.
לגימה של קפה מר הזכירה לה את הבקרים שבילתה אצלו. תחושת החום
עטפה את שניהם בתוך בועה של אושר. מילים לא היו נחוצות. הם
חייכו אחד לשני, וכך החלה תקופה חדשה בחייהם.